מאת החבר מ.עובד

בתחילת דרכי כאן בפורום לגמרי לא הזדהתי עם הכניעה לתאווה, ומסירת המלחמה לקב"ה. דוגרי, זה היה נשמע לי כמו שטיפת מוח וגרם לי להירתע מאוד מה-12 צעדים.

אחרי חודשים בפורום ואחרי נפילה ושיחות טלפון עם זלמן מוטי ור' יחזקאל אני מבין היום מה הכוונה להכנע ולוותר על התאווה, ולמסור את המלחמה לקב"ה.

אני פיתחתי 2 סימפטומים של מכור : 1. אני משתמש בתאווה בשביל לברוח ממצוקות ולחצים. 2. פיתחתי רגישות יתר לדברים שמעוררים תאווה.

ההתמכרות אצלי היא סדרה של פעולות, שהם אצלי חיפוש אובססיבי של גירויים מיניים, שמונע על ידי כח חזק ממני. רצף הפעולות הזה מופעל על ידי אזור מסוים במוח, שכשהוא פעיל אני מתקשה להפסיק את הרצף הזה.

זה כמו מגלשה. ברגע שאתה יושב ומתחיל לגלוש למטה, קשה מאוד להפסיק, בכל רגע אתה צובר תאוצה וההפסקה הופכת לבלתי אפשרית. הבחירה שלי היום היא ללמוד לא לשבת על המגלשה, ואם אפשר לא להתקרב לאזור שלה.

עכשיו הכל ברור לי. אני נכנע לתאווה- כלומר אני יודע שאם אני נכנס לאזור במוח שמפעיל את סדרת הפעולות של חיפוש אחר גירוי מיני כלומר שימוש בתאווה לבריחה, אני לא יכול לעצור את זה. לכן בקרב שמתחולל באותו מצב, באותו אזור במוח, אני מרים ידיים. אין לי כלי נשק לנצח בקרב הזה. אני יודע שכשאני גולש במגלשה- ניסיון לעצור עם הידיים רק יגרום לכוויות. לכן אני מרים ידיים. ומבין שכניסה למגלשה תסתיים בהכרח בהתפלשות בחול.

אני מוותר על התאווה- בגלל שאיכות החיים הרוחניים שלי חשובה לי, ומכיוון שהתאווה פגעה בחיים הרוחניים שלי, אני מבין היום שאני חייב לוותר על הכניסה לאזור ההוא במוח. אני חייב להפסיק לעשות שימוש במגלשת התאווה. אני מוותר על המגלשה לטובת החיים הרוחניים שלי.

אני מוסר את המלחמה לקב"ה. יש לי אזור פגום במוח. ברגע שאני באזור הפגום אני מאבד שליטה על פעולותי. הקב"ה אני מבקש שתרפא אותי. אני יודע שאין דרך לשחזר את האזור הפגום- אבל אני מבקש שתעזור לי לא להכנס לאזור הפגום. תעזור לי לא להתקרב למגלשה, היא יותר מדי משופעת וחלקה בשבילי.

זו רמת ההבנה שלי להיום. אני מקווה שבעקבות השתתפות שלי בקבוצה הטלפונית אעמיק את ההבנה שלי לגבי המחלה שלי, הסימפטומים שלה ודרכי הטיפול שיעזרו לי.