|
המלך המשפט. אימת הדין מתוחה, מלך, לא אל. מופיע במלוא הדר גאון עוזו. מי באש ומי בחרב.
מלך אביון. צועק, צורח, בוכה, כואב, מלך עליון - אמת, אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם.
מתחנן, מייחל, לא יודע מה לומר, לא יודע כיצד להתחייב, האם אני יכול להתחייב, הרי רק לפני יומיים, וכבר ארבע עשרה שנים זה 'רק לפני יומיים', ובכלל - מי אני שהוא יקשיב לי, חוץ מזה, אני אשם - אני מגרה את עצמי, הבהמיות הזו, אז כן, אלוקים, אמת אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם, אתה יודע איך זה מרגיש, את רתיחת התאווה, את הדם שפועם בלב בדפיקות כל כך מהירות, שהרגליים שלי לפעמים רועדות, את ה'קליק' הזה שקופץ לי בראש כשאני מגלה משהו חדש שלא חשבתי עליו, פירצה או סבון או אפשרות או רעיון, את הריגוש הזה של החיפוש.
אמת, אתה הוא יודע יצרם. וכפי שמוכר מהסליחות האשכנזיות - 'בקרבו חבוי ארבו', חרס הנשבר. חציר, ציץ. בהמה.
אבא, צעקתי, אני לא רוצה את זה. זה לא אני. באמת, זה לא אני. אבל באמת באמת, זה לא אני. וביום כיפור, הייתי כותב את הדף ההוא, המלא בכל מיני המעשים המיניים שבצעתי באותה השנה, וזה שרף צרב והרג כל זיק של הכחשה. הנה, זה אני, זה מה שעשיתי, ואיכה אוכל לשאת כפי פני יושב מרומים?
בכיתי הרבה. אבל באמת. הנוקבות של ימי הדין הרעיד כל נים בנשמתי, לא אפשר לי להתכחש למי שאני באמת.
באחת הפעמים, איני זוכר מתי, אמרתי לו בדמעות שאני רוצה שירדו לי יותר דמעות מטיפות הזרע שהוצאתי, מידה כנגד מידה.
והרגע שאחרי הה' הוא האלוקים, בו צרחתי את נשמתי וכיוונתי כנגד עצמי וכנגד המברכים - ה' הוא האלוקים ולא..., הטהרה הזו, בה אני יודע, בידיעה פנימית, שזהו, הפעם אני באמת אחרי.
חזרנו לומר 'האל הקדוש'. מידת הדין מותקה. ואני, רועד מהתרגשות על פירצה חדשה או ישנה...
*
כיום, בהחלמה, אני מופתע לגלות עד כמה עיוור הייתי. קודם כל, מעולם לא שמתי לב לכך שהכעס על עצמי היה למעשה גם כעס על אלוקים.
אמרתי את כל המילים - אמרתי שהוא אוהב, אמרתי שהתשובה היא דבר טוב, וקל, ושאלוקים בצד שלי, ושכל מה שצריך זה הרהור וכו' וכו', למדתי חסידות, לימדתי את הדברים האלה. אבל היה מעין מחסום ניילון בינם לביני, לא חדיר. הרי אני באמת אשם, אני באמת יודע מי אני, ומה זה אומר על אלוקים, ששם אותי במצב הזה, הרי אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם? אז מה אתה רוצה מהם? האם זה באמת מה שאתה מצפה? שאני אתריס מול עצמי בשנאה ובתיעוב, בחוסר יכולת לזוז? מה זה אומר עליך, שזה מה שאתה רוצה ממני? האם אני באמת רוצה להתקרב אליך, אם אתה, אומן, בראתי כלי מכוער כמותי?
השאלות האלה הרי היו שם כל הזמן, אבל לא הרשיתי להם לצוף. אני אשם. אני שולט. אני אחראי.
דבר שני, למרות שכל המילים היפות האלה, על זמן של פיוס, ועל חידוש הקשר עם אלוקים, והמלך בשדה, וכל השח החסידי, והשיח של הרב קוק, שינקתי מבית המדרש בו גדלתי נגעו עמוק עמוק בנשמתי. לא הצלחתי ליישם אותם.
כיום, שנה וחצי בלי פורנוגרפיה, ואני מצפה לימי הרחמים בציפייה. באמת מצפה להם. לא דין מתוח. לא אימה, לא רתת ולא זיע.
האשמה, ההיא שמיררה את חיי, הולכת ומתנקזת לה החוצה, בחסדו של אבא אוהב.
ופתאום אני מגלה אפשרויות חדשות, זאת אומרת - ידעתי להעביר עליהם שיעורים ולדבר עליהם, אבל מעולם לא הרגשתי אותם.
וואו, איזו הזדמנות יפה לעשות צעד שתיים וצעד אחת עשרה, איזו אינטנסיביות של תפילה. איזה כיף. לא צריך לבכות על מה שהיה. סוף סוף יש דברים חדשים בתוך חיי. איני תקוע במעגליות האינסופית הזו של חרטה ריקה ומאשימה שהורגת את כוח הרצון שלי ורק דוחפת אותי לבריחה נוספת, שגורמת לי לחרטה ולאשמה, שהורגת את כוח הרצון...
אני יכול באמת לדבר איתו על השינויים שאני עובר, על הקשיים שיש לי אתם. הוא כאן.
בשנה הזו, כשאכה על חטא, זה יהיה אחרת. כמו כל השיעורים האלה שכתבתי ושהעברתי, וכמו בתוכנית שאני אומר לאלוקים שאני רוצה החלמה אבל אני לא יכול לא לקחת תאווה, ושאני מתפלל שיתן לי את הרצון לרצות, כך גם כאן.
השנה אני מפנים שאני בצד של אלוקים. לא בצד האחר.
|
