|
ד"ר יניב אפרתי
השעה 20:00 הוא חוזר מהעבודה, עומד מול לדלת, לוקח אויר ומקווה שילדיו כבר אחרי המקלחות וישנים במיטתם. לא זה לא קורה... ברור שלא...
היה לו יום עמוס בעבודה... הוא מחפש נואשות קצת שקט! הבוסית היום ישבה לו על הראש הוא רק רוצה לחזור הביתה לאינדיבידואליות שלו ולא לעשות כלום- לשים את הילדים ואת בת הזוג על Mute... ולסיים את יומו.
הלוואי והיה לו "חדר בריחה" ביתי בו הוא יוכל להתענג על האינדיבידואליות שלו. הוא מרגיש צורך עז לברוח... Run, Forrest, Run! . להיכן כבר יש לו לברוח? הוא מהרהר בקול... האינדיבידואל שלו רוצה לברוח - לסמארטפון? למרתון סדרות? למיניות?
זה לא שהוא לא בחור משקיע, הוא קם מוקדם לעבודה! יושב במשרד מכובד שמשקיף על כל גוש דן ונפגש עם לקוחות. זה שלא שהוא לא בחור משקיע, לאירועים חברתיים הראשון להגיע והאחרון ללכת (והבירה עליו כמובן). לטיול משפחתי בחו"ל בקיץ הוא עובד קשה- כן כן בחור משקיע. אבל בסוף יום כשהוא חוזר לביתו- שם הוא מרגיש כי כבר אין לו כוח.
אט אט בריחתה של האינדיבידואליות הופכת לה לתחושת בדידות. בדידות שמבקשת לעצמה עוד ועוד בריחה ,עוד ועוד שקט ולהירגע.
השעה 20:00 הוא חוזר מהעבודה, עומד מול הדלת, לוקח אויר ומקווה שילדיו עדיין ערים. הוא פותח את הדלת וילדיו רצים אליו בחיבוק ונשיקה. לפעמים הוא רוצה להיות אדם אינדיבידואלי, לפעמים הוא משתוקק לברוח לשקט.... זה המדומה. אבל הוא מאמין באהבה, באינטימיות, בחום ובמגע.
הילדים שלנו צריכים אותנו, בני או בנות הזוג רוצים אותנו, הם מבקשים קשר, חום ואהבה. הפסיקו לברוח לאינדיבידואליות מדומה ובודדה. חבקו!
|
