רק אם אני מרשה...

ט' כותב:

לפני שנים רבות, ברוסיה, התלונן חסיד אחד בפני הרב שקשה לו לשלוט בעיניו ובמחשבותיו, וביקש מהרב שיעור שאולי יעזור לו. הרב לא ענה לבקשתו, ובמקום, שלח אותו לבקר חסיד אחר, שהתגורר בפאתי העיר.

החסיד עשה כפי שנאמר לו ויצא לדרכו, לחפש את הבית שאליו נשלח. החורף היה בשיאו והקור העז חדר לעצמותיו ללא רחם. כשהגיע, כבר לא יכול היה לשאת את הקור, לכן רץ לעבר הבית ונקש בחוזקה על הדלת.

מתוך הבית עלו קולות גרירת רגליים וקול של אדם זקן נשמע, "מי שם?"

"זה יענקל", האיש ענה, והחל להסביר את מטרת ביקורו. אבל הדלת לא נפתחה.

זמן מה חלף ויענקל התחיל להרגיש מאוד לא בנוח בשל ההתעלמות מנוכחותו. הוא שוב הלם בדלת, הפעם בחוזקה. ושוב נשמע קולו של האיש הזקן מבפנים, "מי שם?" יענקל שוב ציין את שמו ואת מטרת ביקורו, ועדיין, שום דבר לא קרה! הדלת לא נפתחה והוא לא יכול היה להיכנס לתוך הבית.

הדבר הזה חזר על עצמו עוד מספר פעמים, עד שבסופו של דבר, קפוא, מבולבל וחסר אונים, יענקל התכרבל על סף הדלת וניסה להירדם.

מוקדם בבוקר המחרת הדלת נפתחה מול יענקל הקפוא והזקן חייך אליו והזמין אותו להיכנס לביתו. יענקל פנה אליו וצעק בכעס, "מה, לא שמעת אותי דופק בדלת אתמול? למה לא פתחת לי קודם?!"

הזקן חייך חיוך רגוע וענה בשקט, "אני בעל הבית כאן, ולבית שלי נכנסים רק אם אני מרשה!"

הסיפור הזה הזכיר לי מי בעל הבית של המחשבות שלי, ורציתי לשתף גם אתכם.