עת למות

מאת יעל זגן (באדיבות: www.aish.co.il)

לעולם לא תוכלו לדעת אם זוהי הפעם האחרונה.

גברת ב. הייתה הפציינטית שלי במשך 10 ימים. היא הגיעה לבית החולים בגלל קשיי נשימה, עם סיבוך שנבע מעבר של מחלת נשימה כרונית, סרטן בריאות, סרטן השד ועוד. היא הייתה אישה חכמה ומשעשעת בת 75, והיא מייד מצאה חן בעיני. החלק החביב עליי ביום היה לפגוש אותה. התחברנו מהרגע הראשון.

הייתה לה בת שהיא לא רצתה להכביד עליה, אח, ונכדים. אחת הנכדות שלה התחתנה לא מזמן. במשך כל הזמן בו היינו יחד, אף פעם לא ראיתי שמישהו מגיע אליה לביקור. הרגשתי שהיא בודדה במידת מה, אולם הרוח החיובית שלה וכוח רצונה העז, שבו את ליבי.

אתמול היא נראתה טוב יותר. המספרים שלה עלו, הצפצופים נעלמו. תכננו לשחרר אותה לבית הבראה, שם היא תוכל להשלים את ההחלמה ואחר כך לחזור הביתה. היא רצתה ללכת כי היו לה "חשבונות שצריך לשלם" והיא התגעגעה לשכנים.

"את בסדר?" שאלתי. "בא לי לרקוד", היא ענתה

נכנסנו לחדר שלה לבדיקה אחרונה, והיא נראתה מוכנה לפרוש כנפיים ולעוף. כמה רגעים אחרי תחילת הביקור, ליבו של חולה אחר הפסיק לפעום. הרופאים נקראו לעזור, ואני רצתי להושיט עזרה. כשחזרתי אל גברת ב. החדר שלה היה מלא ברופאים ואחיות; היא נשמה בכבדות רבה ולבה השתולל, בעוד הצוות מתאמץ לייצב את הדופק שלה. ראיתי שהיא מפוחדת, אז אחזתי בידה ושאלתי אותה מה היא מתכננת לעשות כשהיא תשתחרר. שאלתי אותה על הבת והנכדים. היא בקושי הצליחה לנשום, אבל רצתה מאוד לענות לי. אחרי חצי שעה, לבה חזר לפעום כרגיל ונראה שהמצב בשליטה.

"את בסדר?" שאלתי.

"בא לי לרקוד", היא ענתה.

אתמול בלילה, לפני שחזרתי הביתה, נכנסתי לבדוק את גברת ב. בפעם האחרונה. היא הייתה בסדר. היא שמעה שהיא עומדת לעבור ליחידת הלב כדי שיוכלו לשמור עליה מפני הפרעות בקצב הלב כמו שהיו לה קודם.

"דוקטור, נראה לי שאני כבר לא אצא מבית החולים", היא אמרה לי. סיפרתי לה על מחקר שלפיו לחולים שחושבים שהם לא יצאו מבית החולים יש סיכויים גבוהים יותר למות בבית החולים מאשר לחולים שמאמינים שהם יצאו. שכנעתי אותה להגיד לי שהיא עומדת לצאת מבית החולים בסדר. ואז אמרתי לה שאני חוזרת הביתה, ושנכנסתי רק כדי לומר לה שלום.

"אל תלכי הביתה", היא התחננה.

"אז מה אני אעשה?"

"תשני כאן!"

"למה את רוצה שאני אישן כאן?" שאלתי.

"כי אני סומכת עליך".

"ואת לא סומכת על אף אחד אחר?" שאלתי בצחוק.

"לא", היא ענתה.

צחקנו שוב. אמרתי לה שברגע שאני אגיע בבוקר אני אכנס אליה. כשכבר עמדתי בדלת היא אמרה לי בחיוך, "מוקדם מוקדם בבוקר, ד"ר. אני אהיה כאן". החזרתי לה חיוך וחזרתי הביתה.

הבוקר הגעתי לבית החולים ומצאתי אותה מחוברת למכשירים. היא נכנסה לכשל נשימתי והועברה ליחידה לטיפול נמרץ. נכנסתי מיד לראות אותה. היא הייתה מורדמת, מחוברת לצינורות וקשורה בידיה, כדי למנוע ממנה לפגוע בעצמה או בכל אדם אחר. האחות סיפרה לי שהיא הייתה תוקפנית במיוחד.

האישה ששכבה במיטה לא דמתה במאום לגברת ב., היא בכלל לא נראתה כמו בן אדם. המוניטורים צפצפו והבהבו, רופאים ואחיות נכנסו ויצאו מהחדר שלה, והרחיקו אותי משם. אמרתי לרופא האחראי שאני רוצה להעיר אותה ולהגיד לה בוקר טוב, רציתי שהיא תראה פנים מוכרות, היא ודאי הייתה כל כך מבועתת! הוא ביקש ממני לא להעיר אותה מכיוון שהיא הייתה מאוד תוקפנית. אז לא הערתי אותה.

כמה שעות אחר כך, כשנכנסתי לקפיטריה קיבלתי מסרון מחברה ללימודים – לבה של גברת ב. הפסיק לפעום והיא גוססת. רצתי ליחידה לטיפול נמרץ ומצאתי ים של חלוקים לבנים ומדים כחולים יוצאים ונכנסים ליחידה. כמעט שלא היה שם מקום לזוז. נדחפתי דרך ההמון ולתוך החדר. הרופא האחראי שאל, "האם היא הייתה מעדיפה החייאה או שלא להתעקש יותר מדי?"

הצוות ניסה ליצור קשר בדחיפות עם המשפחה, אולם ללא הצלחה. חשבתי איך הם ירגישו כשהם יגלו אחר כך שהם הפסידו את השיחה הזאת, השיחה האחרונה. כולם היו מבולבלים. מירכתי החדר אמרתי: "מתוך ההיכרות שלי עם גברת ב. אני חושבת שהיא הייתה רוצה שננסה הכל, עד לסוף". פתאום קלטתי שהיא עומדת למות, ושאני האדם הקרוב ביותר שניתן להשיג ברגע זה.

"להתחיל החייאה!" אמר הרופא האחראי. כולם מיהרו לעמדות שלהם והתחילו בהחייאה.

"אנחנו צריכים כאן יותר אנשים", אמרה האחות. "מישהו יכול לעזור?" קפצתי לשים עליי כפפות ומיהרתי לצידה.

היא עמדה למות, ואני התפללתי עליה תוך כדי ההחייאה

הרופא הביט בי ואמר, "תורך, תני את כל מה שאת יכולה". לחצתי על החזה שלה עד שחשבתי שאני הולכת להתעלף מרוב חום. מישהו אחר תפס את מקומי, והתחלפנו כל שתי דקות, במשך דקות ארוכות ורבות. היא דיממה מהצוואר ולא הגיבה. היא עמדה למות. התפללתי עליה תוך כדי ההחייאה.

מכיוון שלא הייתה תגובה, לא נשאר הרבה לעשות. "יש למישהו עוד רעיון?" שאל הרופא. דממה. שום רעיון. הוא ביקש מאיתנו לוותר. "זמן הפטירה, 1:06", הוא אמר. פתאום החלוקים והמדים החלו לצעוד החוצה מהחדר, הציוד כובה, המתח עבר.

יצאתי לחדר ההמתנה וצנחתי על כיסא. חבריי ללימודים חיכו לי, בלי מילים. התחלתי לבכות וכמה אחיות באו לנחם אותי. "את היית בסדר... את עשית כל מה שיכולת..." כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה באיזה עצב היא נפטרה, מוקפת באנשים זרים. תהיתי אם היא ידעה שהגעתי לבקר אותה בבוקר, ושלחצתי על החזה שלה עד לפטירתה.

ידעתי שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. אני לא מצטערת אפילו על אנטיביוטיקה אחת שהצעתי לה, או צילום רנטגן. אבל תמיד אתחרט שלא אמרתי לה אתמול בלילה כמה נהניתי להכיר אותה, ואיזה כבוד בשבילי לדעת שהיא כל כך סומכת עליי.

______________________________________________________

פרשת שלח. גם אותי השם אוהב. הרב משה ארז דורון

הדבר שהכי מחליש את הבן אדם זה המחשבה כמה הוא קטן ועלוב, כמה אין לו סיכוי. מאיפה בכלל באות המחשבות האלה? רבי נתן אומר שהסיפור הזה מתחיל מאד מזמן. ממש לפני בריאת העולם. לפני הכל, כשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם, הוא התייעץ עם המלאכים שהוא ברא האם זה כדאי. לא שהיה צריך לעצתם. הוא יודע מה לעשות גם בלעדיהם. אבל הוא רצה את הסכמתם כדי שהם יתנו כוח לאדם ויעזרו לו להצליח בתפקיד שלו. אבל היו מלאכים שהתנגדו. הם אמרו שזה לא כדאי כל העסק הזה עם הבן אדם. מי הוא בכלל? יצור עלוב, מלא שקרים, מלא מחלוקות. מלא דמיונות. הקדוש ברוך הוא כעס עליהם. אתם חושבים שאתם יותר טובים מהבן אדם? בוא נראה. הוא הוריד אותם לעולם ונתן להם גוף בשר ודם. מה קרה? ישר נהיה בלגן. "ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו' ב') הם התחילו להשתולל. ומהסיפור הזה באו לעולם ענקים. "הנפילים היו בארץ בימים ההם. אשר יבואו בני האלוקים אל בנות האדם וילדו להם" (בראשית ו' ד') למה הם נקראים נפילים? רש"י מסביר: "על שם שנפלו (משמיים לארץ) והפילו (את בני האדם לזימה וחטא) ובלשון עברי לשון ענקים הוא".

תפישת העולם של הענקים שאדם הוא אפס מאופס, אבק, כלום שבכלום, לא נשארה בשמיים, היא ירדה עם הענקים לכדור הארץ. הם גם הוכיחו לבן אדם מה הוא שווה כשהפיצו בעולם האנושי נורמות של זנות וחוסר נאמנות, תאוות נמוכות ופריצות.

מעניין לראות, שגם רבי נחמן בוחר כדמות מפריעה ומבלבלת, מחלישה ומאיימת, דווקא את הענקים. ב"מעשה מאבידת בת מלך", מי שהכי עומד בדרכו של המשנה למלך בדרך אל בת המלך האבודה - הם ענקים.

"אַחַר כָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד, שֶׁאֵינוֹ (גֶּדֶר) אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּל כָּךְ. וְסִפֵּר לוֹ (המשנה למלכות) שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמַר לוֹ (הענק): "בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל"! וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל".

זה לא נגמר בתחילת ההיסטוריה. גם המבול לא עזר. ענקים נשארו בעולם והמשיכו להשפיל את המין האנושי.

בפרשה שלנו אנחנו מוצאים אותם בגדול. למרבית הצער אנחנו רואים איך הם הצליחו להרעיל גם את הלב של עם ישראל. להפוך את היום המקולל ביותר בשנה - תשעה באב, ליום של פורענות, ולסבך אותנו עד לרגע זה ממש באותה השקפה מטונפת.

המרגלים מספרים שבארץ ישראל הם פגשו את הענקים. "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים" (במדבר י" ל"ג). מה זה גורם? בהמשך אותו פסוק אנחנו פוגשים את הקטרוג הקדמוני הזה הופך להיות דעתם האישית של שליחי העם: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".

רבי נתן מסביר: "וזה שאמרו המרגלים "ושם ראינו את הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", היינו שהתלבש בהם קטרוג המלאכים שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", שמשם עיקר היצר הרע. כי הנפילים הם בני שמחזאי ועזאל שהיו מקטרגים על בריאת האדם והפיל אותם השם יתברך וקלקלו מאד כמו שאמרו רבותינו ז"ל".

מה בעצם היה הפגם? על מה באו כל החורבנות והגלויות? שהשתכנענו שאנחנו רעים. שאין לנו ערך. ומה זה משנה מה נעשה. "ומאלו המקטרגים נמשך פגם המרגלים, שכמו שהיו בעיני הנפילים שלא נחשבו בעיניהם רק כחגבים בעלמא ולא האמינו שהשם יתברך מקבל נחת מהם".

זה היה עומק חטא המרגלים. זאת הייתה נפילתם: "ונפלו מהאמונה האמיתית". מהי האמונה האמיתית? "שהשם יתברך מקבל תענוג ושעשועים מבני אדם דווקא אפילו מהנמוכים ביותר" (ליקוטי הלכות גילוח ד' אות י"ז)

"כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵּל וּנְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶהוּ עִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר מִקְּרוּצֵי חומֶר". כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַף-עַל פִּי כֵן עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלּוֹ כְּשֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד')

המלחמה בשקר הזה היא כל כך עמוקה, עד שרק צדיק גדול ביותר מבין עד כמה באמת השם יתברך אוהב ומכבד ומייקר ושמח בכל פעולה הכי קטנה שלנו, לא משנה מי אנחנו. אפילו רבי נתן, התלמיד הגדול, לא הבין את זה עד הסוף והיה צריך הסבר מיוחד מרבינו.

רבי נתן מספר: "כְּשֶׁאָמַר לִי שֶׁעַל יְדֵי קַטְנוּת אֱמוּנָה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת, עָמַדְתִּי לְפָנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ תְּמֵהִים בְּעִנְיָן זֶה, כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֱמוּנָה קְצָת. עָנָה וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּעָרָה קְצָת כְּאוֹמֵר: וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ!"

רבי נתן כמובן מיד הבין עד היכן מגיעים הדברים, והוא מפנה את הדברים גם אלינו: "וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך" (שיחות הר"ן ק"מ)

גם אם יש לי הרגשה מתמדת שאני לא טוב, שלא אצליח, שאין לי סיכוי. אני יודע שזו רק הרגשה. זה שידור שבא מכוכב הענקים. זה לא אני באמת.

גם אם אני עדיין לא מרגיש ככה, התורה אומרת שאני טוב.

אני בוחר להאמין בזה. גם אותי ה' אוהב.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן