גאווה מסוכנת מדי...

מאת: אדם יסודו.

אתמול בערב אני יושב ליד המחשב, עובד במשך כמה שעות, ופתאום תחושה עמומה של תסכול. משהו מבפנים מתחיל להציק. אין לי מושג איך קוראים לזה, אבל את ההרגשה אני מכיר גם בלי לדעת איך קוראים לה.

חוסר נוחות, שעמום (איך שעמום, אני הרי עובד) או אולי "שיממון" זה כבר נשמע לי יותר מדויק. סוג של רעב פנימי וחוסר שביעות רצון. יש לי זמן לחשוב על זה אז אני חושב. אולי אני רעב? ממש לא! אולי עייף? גם לא. עוד חיטוט קטן לתוך הנפש, ואני נרתע לאחורי.

זה לא יפה לומר את זה, יש כאן אנשים רציניים ורוחניים (גם אני בעצם כזה, לא?) טוב אני אתנסח אולי בעדינות מפני כבודכם (וגם כבודי) איך אני יגיד לכם? פתאום עלתה לי מחשבה בראש ל...השתמש קצת. בלחיצה קטנה אני יכול לעבור לשם, יש לי את האפשרות.

ברגע הראשון המחשבה רוצה להתנחל בראש, וכאן מתחיל האנטי וירוס לפעול. (רכשתי אנטי וירוס משובח לפני כמה חודשים, אנטי וירוס חדשני למוח חינמי לחלוטין. הוא דורש קצת השקעה וטיפוח אבל שום דבר לא מעבר לכך.) עוד לפני שהמחשבה מתיישבת לי בראש אני מזהה שיש כאן פוטנציאל בעייתי. פעם מחשבה שכזו הייתה נכנסת, וההתמודדות הייתה בשלב המעשה, עכשיו אני יודע שצריך לעצור אותה עוד בהתחלה.

הבעיה ידועה, מה עושים הלאה? מחשבה שלא מטופלת יכולה להפוך מהר מאוד לרימון נטול ניצרה...

חוסר זהירות וזלזול מסוכנים. אז אני זוכר שיש כמה כלים אפקטיביים. מבניהם נראה לי הכי מועיל בשלב זה, שיחה טלפונית. אני שוקל להתקשר למישהו מהחברים, אבל פתאום משהו עוצר אותי. קול פנימי אומר לי "היי בן אדם, זה נראה קצת מביך, אתה עושה רושם של מישהו שכבר עלה על הדרך ושכבר לא באמת קשור לדברים שכאלו. למי אתה הולך להתקשר? למישהו שמגדיר את עצמו כמכור? לאן הגעת? אתה אדם רציני ורחוק מכל זה, נו באמת? אתה משפיל את עצמך"!

נדמה לי שאני מזהה את הקול האנונימי שבתוכי, הוא מדבר אלי ממספר חסוי אבל אני כן מזהה. זה הקול ששכנע אותי שנים שאני בעצם בסדר, אין לי בעיה, רק צריך להפסיק עם התאווה והכל מושלם. הקול שטיפח בי את הגאווה הריקנית שאמרה לי "הכול בסדר ובשליטה" הקול שמנע ממני לבקש עזרה ובגללו הגעתי עד הנה.

אז אחרי בקשת המחילה מכבודי הנכבד, אני יודע שגם לכאן צריכה להגיע הכניעה, הכניעה מתחושת "הכול בסדר" זהו, שממש הכול לא בסדר אם אני חושב כך. הכניעה אומרת לי שאני מכור לתאווה, אם זה נעים או לא זה כבר לא משנה, זו המציאות. והכחשה עצמית רק תמשיך את הבעיה ללא פתרון.

אז שוב נכנעתי וכמו ילד טוב הרמתי טלפון לחבר ידיד מהקבוצה, דיברתי וסיפרתי את הכול, לא הסתרתי, יש לי חשק לתאווה ואני לא רוצה להמשיך אתה. דיברנו וזה עזר יופי.

הבנתי את חשיבות הענווה כדי להיכנע.

אסקינהו לבי רב עמרם חסידא (שמו אותם בבית רבי עמרם חסידא, כיוון שידעו שהוא צדיק ולא ייכשל בהן)

אשקולו דרגא מקמייהו (הוציאו את הסולם מתחת העלייה כדי שלא יהיה נסיון ולא יוכלו לעלות למעלה אליהן)

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא (נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות)

שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל (לקח רבי עמרם את הסולם שלא היו יכולים לקחתו רק עשרה בני אדם)

כי מטא לפלגא דרגא איפשח (כשהגיע לאמצע הסולם נעמד בכח כדי לא להמשיך)

רמא קלא נורא בי עמרם (צעק בקול "אש בבית עמרם")

אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן (הגיעו תלמידיו שחשבו שיש שריפה, ואמרו לו ביישת אותנו שכך יש לך ייצר הרע)

אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי" (עדיף שתתביישו בי בעולם הזה ולא תתביישו בי בעולם הבא...)

מסכת קידושין דף פ"א.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן