מה ההבדל בין כניעה לבין ייאוש?

אז מה באמת הסוד של הכניעה? איך יכול להיות שאחרי שהפסדתי כל כך הרבה פעמים, פתאום דווקא הכניעה תהיה השיטה שבאמצעותה אני מצליח לחיות בלי למות? זה לא ממש הגיוני למרות כל ההסברים, עוד איזה פרדוקס, אחד מיני רבים בתכנית ההחלמה שהחזירה אותי לחיים והחזירה את השפיות לחיי. כבר דיברנו על זה הרבה שזה כמו מלחמה נגד גלים חזקים, ושתי האפשרויות הן להילחם ולטבוע או לצלול אל מתחת לגל ולחיות. אבל נראה לי שעדיין יש בלבול, והבלבול מגיע מהמשמעות האיומה של המילה כניעה. אף אחד לא רוצה להיכנע, בטח לא אני.

בדיסק האחרון של אברהם פריד יש שיר באנגלית והוא אומר "כניעה היא הדרך לשום מקום. תקווה היא הדרך לכל מקום". אוקיי, אולי עבור מי שלא מכור זה נכון, אבל אצלי זה ממש לא נכון. עבורי כניעה היא הדרך לכל מקום. כל בעיה בחיים שלי עלולה להיפתר אם רק אצליח להיכנע באמת ולמסור את הבעיה לקב"ה. אז איך דבר שנראה כל כך רע יכול להיות כל כך טוב? זה ממש מזכיר לי את הפרדוקס ההפוך בנוגע לתאווה: איך דבר שנראה כל כך טוב (התאווה) יכול להיות כל כך רע?

תכל'ס, אני מרגיש שלמילה כניעה יש משמעות אחרת, נוספת, משמעות שלא קשורה לייאוש, אלא הפוכה ממנה לגמרי. ייאוש וכניעה - נשמע אותו דבר אבל מוביל אותי למקום אחר לגמרי. אם אני מתייאש, אני הולך לעשות בדיוק את מה שעשיתי כל כך הרבה פעמים ולחזור ישירות אל התאווה, כיון שהתייאשתי מהאפשרות שלא לעשות את זה. ייאוש=נפילה. המשוואה פשוטה וברורה. גם אחרי הייאוש כאשר אני קם על הרגליים, אני לא באמת מתעמת עם עצמי אלא רק ממשיך בהכחשה שיש לי בעיה ובהכחשה שאני צריך באמת להתמודד עם המצב. ההכחשה הזאת גורמת לי להרגיש התעלות ומחשבות כאילו נצחתי והכל בסדר, אבל זה הכל מגיע מהייאוש. התייאשתי לנצח, אין לי שום דרך החוצה, בתוכי אני יודע שאין לי סיכוי, אז אני ממשיך לעוד סיבוב של הכחשה, עד לנפילה הבאה, אז הייאוש רק יגבר.

אבל כניעה היא לא ייאוש. כניעה היא בחירה בחיים!

נחשוב על מדינה שיצאה למלחמה והיא הולכת ומפסידה קרב אחרי קרב. בפניה שתי אפשרויות: ייאוש או כניעה. הייאוש אומר לצאת לקרב נוסף אבוד מראש, בו ייהרגו עוד חיילים, למרות שאין שום סיכוי לנצח, אבל גם אין שום אפשרות אחרת. סתם סיבוב נוסף של הקזת דם. יהיו בו כמה רגעים יפים בהם המפקדים יהיו בטוחים שהם שוב בצד הנכון, אבל כאשר תגיע הארטיליה מהצד השני - הם שוב יתרסקו ויפסידו קרב נוסף. זהו טבעו של הייאוש, שהוא גורם לנו לצאת שוב למלחמות אבודות, מבלי לקחת אחריות אמיתית, עד הסוף המר.

אבל יש דרך אחרת. היא לא קלה, היא מבישה והיא נראית בלתי אפשרית, אבל היא הדרך היחידה להמשיך לחיות. זוהי דרך הכניעה. מרימים דגל לבן, חותמים על הסכם כניעה בלי תנאים מוקדמים והמדינה הופכת להיות משהו אחר לגמרי ממה שהיה קודם לכן, אבל התושבים ממשיכים לחיות. מתחילים לשקם את ההריסות והמלחמה נפסקת לחלוטין. כל פעם שעולה המחשבה הדבילית לצאת למלחמה נוספת, נזכרים כמה גרוע היה במלחמה הקודמת וזה מספיק להמשיך את הכניעה הלאה, לא רק מול המדינה שניצחה אלא מול הרבה התמודדויות אחרות, כאשר נזכרים שהמדינה איננה כל יכולה. דווקא רגע הכניעה הקשה כל כך, הוא הרגע בו ההרס העצמי נפסק, ההכחשה נעלמת ויוצאים לדרך חדשה שבה יש חיים במקום מוות, וענווה במקום מאבק ומלחמה.

במשך עשרים שנה נלחמתי אבל תמיד הפסדתי. פעם אחר פעם התייאשתי ולכן המשכתי להילחם. בסוף הבנתי שאין לי יותר סיכוי והסכמתי להיכנע. בבושה ובראש מורכן הסכמתי סוף סוף להגיד: אני חלש. בלית ברירה הסכמתי להודות בחוסר האונים שלי. והרגעים האלו היו הרגעים בהם המלחמה הסתיימה והתחילו חיים חדשים. אמנם החיים לא נראים כמו שהיו קודם, אבל אני מגלה שכל שינוי כזה הוא דווקא לטובה. הכניעה עשתה את מה שהמלחמה לא יכלה לעשות.

זלמן הוא מנהל הפורום שלנו ומנחה קבוצת 12 צעדים טלפונית. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן