טוביה והניתוח

מאת: דניאל

טוביה התעורר בוקר אחד עם כאב חזק ברגל. הוא התקשר מיד לרופא. לאחר בדיקה יסודית אמר לו הרופא "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הרעות הן כי הגידול הוא מהסוג הגרוע ביותר, ואם לא נסיר את זה, רק יהיה יותר גרוע וזה יכול בסופו של דבר להרוג אותך. החדשות הטובות הן כי אנחנו יכולים להסיר  את זה בניתוח ואתה בהחלט יכול להחלים. בוא נקבע לך לניתוח בעוד שבועיים. בינתיים הנה מרשם משכך כאבים כדי לעזור לך עד אז."

ובכן, החל טוביה לקחת את משככי כאבים ומיד חשב לעצמו, "התרופה באמת עובדת, אני מרגיש טוב שוב!". למעשה, הוא מצא פתרון כזה מושלם לכאב שלו עד שהוא שכח לחלוטין מהניתוח שלו.

כאשר הרופא התקשר אליו כדי לראות למה הוא החמיץ את זה, השיב טוביה "דוק, אני לא צריך ניתוח, משככי כאבים אלה שנתת לי הם גדולים, הם עושים את העבודה בסדר גמור!" הרופא בכעס  הגיב "השתגעת??? משככי כאבים הם רק כדי לעזור לך להסתדר עד הניתוח, הם לא הפתרון!"

רבים מאיתנו הם כמו טוביה, רק שבמקום כאב ברגל שלנו, יש לנו תאווה בליבנו. ובדיוק כמו הכאב שהוא באמת דבר טוב, שכן הוא הדרך של הגוף שלנו אומר לנו שאנחנו צריכים לקבל עזרה לפני שהמחלה  שלנו תידרדר, כך גם התאווה היא האופן שבו הנשמה שלנו אומרת לנו שאנו צריכים להתחיל להתחבר, לסלוח ולתת, לפני שאנחנו הופכים להיות מנותקים יותר, כעוסים יותר, ויותר אנוכיים.

כאשר אנו רואים את זה ככה, רואים שהתאווה היא לא הבעיה, בעצם היא חבר שלנו, אשר אומר לנו כי משהו מתחת לפני השטח צריך תיקון. בלי זה מעולם לא היינו יכולים באמת לתקן את מה שקורה מתחת לפני השטח.

מה קורה מתחת? בידוד, טינה, ואנוכיות. אבל, כמו טוביה, אנחנו מתבלבלים. בדיוק כמו שטוביה התחיל לחשוב כי הגידול לא היה הבעיה, אלא הכאב היה הבעיה, כך גם אנחנו חושבים שזה לא הבידוד שלנו, הטינה, והאנוכיות שהן הבעיה, אלא התאווה היא הבעיה. לכן אנו מתמקדים להרוג התשוקה, בדיוק כמו טוביה שהיה ממוקד רק בלהרוג את הכאב. אנחנו מתפללים, אנחנו הולכים למקווה, ואנו מנסים לתפוס את עצמינו,  להירשם ל-90 יום, כל דבר, פשוט להרוג את התשוקה!

אבל בינתיים, הגידול נעשה גדול יותר. הריכוז העצמי שלנו גדל, הבידוד שלנו מתחיל להיות קיצוני יותר, עד שבסופו של דבר אנחנו פשוט לא יכולים לסבול את זה יותר ואנחנו הולכים למסע של תאווה ואח"כ תוהים "מה קרה!?" . אתם מבינים, להרוג את התאווה הוא לא הפתרון.

הלקח של הסיפור: התאווה היא לא הבעיה, זה בעצם חבר שלנו האומר לנו כי יש בעיה עמוקה יותר. ברגע שאנחנו עובדים על הבעיה העמוקה יותר, התאווה באופן טבעי נעלמת.

למה אני לא יכול להפסיק?

מאת: זלמן

כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק ואף פעם לא הצלחתי, ואני שובר את הראש ומנסה להבין: למה לעזאזל זה ככה? אנשים מסביבי חושבים על זה אפילו באופן פשוט יותר: אם זה רע לך - אז תפסיק! הלוואי שיכולתי...

גייסתי את כל כח הרצון שלי, אבל תמיד מצאתי את עצמי שוב באותו מקום, תופס את הראש בשתי ידיים מרוב רצון לדפוק אותו בקיר, ולא מבין איך בדיוק הגעתי לכאן עוד פעם. איך הרסתי שוב תקופת נקיות יפה שכזאת, ומה יהיה איתי. העובדה שהנפילות החמירו כל פעם, רק הוסיפו לשאלה הבלתי פתורה הזאת. האם לא היה לי רע מספיק שאני צריך ללכת לדברים גרועים יותר?

היום אני מתחיל להבין שהבעיה שלי לא היתה להפסיק אלא איך לא להתחיל שוב. הבעיה היתה שאם אני מנסה לחיות בלי הסם שלי - אני משתגע. כן, אני מסוגל להפסיק מיד אחרי שקיבלתי מנה, אבל אחר כך החיים נמשכים ואני חייב שוב מנה נוספת כי בלעדיה אני משתגע. זה לא בגלל התלות שפיתחתי אל התאווה ולא בגלל שיש נשים ברחוב ולא בגלל שקיץ עכשיו. ממש ממש לא. זה בגלל שיש לי בעיות בחיים שאני לא מסוגל להתמודד איתם ואם אין לי את הסם שלי - אני עומד למות. אז אני יעשה הכל כדי להשיג עוד מנה אחת של סם משכך כאבים שכזה, ולא משנה מה התוצאה.

לא משנה מה התוצאה? זה מה שתמיד לא יכולתי להבין. הרי אני יודע שהסם הזה יעזור לי רק לזמן מאוד קצוב ומוגבל, ואחר כך הבעיה רק תחמיר, אז למה אני לא יכול להפסיק בכל זאת? זה תמיד היה נפלא מבינתי.

אתמול קראתי ספר מעניין על תכנית 12 הצעדים ביהדות, והוא מסביר שם משהו מאוד מעניין לגבי ההתמכרות. ההשוואה של ההתמכרות היא לטיפולים כימותרפיים ל"ע ול"ע, אבל זה קצת שונה. אדם חולה וסובל נורא, אז אין ברירה אלא לתת לו רעל מסויים מתוך תקווה שהרעל לא יהרוג אותו. אם הרעל לא מספיק, מגבירים את המינון שוב ושוב, כאשר כל הזמן התקווה היא שהוא לא ימות מהתרופה עצמה. למה אי אפשר להפסיק עם התרופה? כי בלעדיה הוא ימות.

זה בדיוק מה שקורה לי. בלי התאווה - אני מת, כיון שאני לא מסוגל להתמודד עם החיים שלי, אז אין לי ברירה אלא לקחת קצת מהרעל הזה. האמת היא שאצלי זה יותר קל כיון שהרעל נראה כזה מתוק ונפלא, אז גם קל לי להשתכנע שאולי הרעל הזה הוא דווקא משהו טוב, למרות שאני יודע את האמת שזה רעל ושזה יכאב. אז אני מקבל מנת רעל בנסיון להרוג את הבעיה שלי, אבל הבעיה רק גודלת, אז אני מגדיל את המינון של הרעל. אני לא יכול בלי הרעל הזה, כי החיים שלי אינם חיים בלעדיו, ולכן אני חוזר שוב ושוב אל התאווה. לא בגלל היצר הרע, לא בגלל "ההתמכרות" ולא בגלל שום סיבה חיצונית. אני חוזר אל התאווה כי אין לי ברירה. אני חייב מהרעל הזה למרות שאני יודע שהוא רעל, כדי לנסות להשתיק את האזעקה בתוך הראש שלי שזועקת שמשהו לא בסדר.

או אולי זה כמו משכך כאבים שלקחתי בכמות גדולה מידי. גם יכול להיות.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן