רבש"ע, איך אוספים את השברים?

מאת: אדם יסודו

יש כל כך הרבה נושאים הצפים ועולים ככל שאני ממשיך לצעוד בדרך. אני מרגיש איך מעיינות שנחסמו במשך שנים מתחילים אט אט לפלס את דרכם הטבעית בינות להררי העפר והפסולת שהוערמו בדרכן.

התאווה על שלל צורותיה ומפגעיה הרי חסמה כל דרך לצמיחה אישית, לכל צד שרציתי להתקדם היא עמדה שם חצופה ופוגענית, ובתנועה מגונה שאין הכתב סובל להעלותה, הציבה מולי מראה ענקית בה השתקפה אלי בשיא כיעורה נפשי המיוסרת והחוטאת, כאומרת "מה לך חוטא בן בלייעל כי תשאף למשהו, אני ואתה הלא יודעים היטב את מעלליך".

בספר הגדול, מתואר המכור לאחר ההפסקה, כאיכר העומד על הריסות ביתו לאחר סופת טורנדו, ומתאר לאשתו את מה שעבר כמשב רוח מרענן... הייתי רוצה להשתמש בדוגמא זו אבל כדי לתאר את אשר קיים בפועל במצב שלאחר ההתעוררות משנת התאווה.

אני תוהה לעצמי רבות, מי אני? לפעמים אני חש כמו חוני המעגל לאחר שינה של עשרות שנים ויקיצה מדהימה. אני מקווה שאינני נתפס לרחמים עצמיים שהם גם מלכודת התאווה, אבל בכנות, האם לא נרדמתי אי שם לפני שנים רבות תחת שן סלע? יצאתי אז לחיפוש הרפתקה והיא הוליכה אותי שבי אחריה למערת החלומות. כמו בספרי האגדות, נרדמתי בתוך אותה מערה מכושפת ורק עכשיו אני מתחיל להתעורר.

כמו "צמח" ששכב בלי הכרה מגיל ילדות והתבגר, ופתאום התעורר... הוא מתחיל לסובב את ראשו הנה והנה ומזהה מיד את אשתו היקרה שניצבת עומדת לידו במסירות אין גבול. פניה כבר אינם כפי שזכר אותם רק אמש, הם נחרשו בקמטים, סימן לשנות ליווי ותמיכה לא פשוטים, אך עיניה הטובות נשארו כמו אז לפני שנים. הוא צריך לב חזק במיוחד כדי להכיל את הכאב המפלח ברגע ההתפכחות וההבנה.

כל סיבוב ותנועה מצריכים תרגול ומאמץ, החזרה לחיים רגילים לא פשוטה אחרי שנות ניוון רבות. אבל הקושי הגדול ביותר הוא בגיבוש אישיותי מחדש. לכל מקום אליו אני מפנה את ראשי אני מוצא חלקי אישיות לא ברורים, גם במקומות בהם נדמה לי שקיימת לה פיסת אישיות כלשהי, אני חושש להרים את הכיסוי, שמא אמצא חלל ריק מתחת.

בשבוע שעבר התפללתי באחד הימים לפני העמוד תפילת שחרית, אני לכשעצמי בעל תפילה לא רע בכלל, אבל קרה לי משהו מוזר. התחלתי להתפלל בביטחון רב כהרגלי, כשלפתע הבנתי שרוב הציבור מפגר אחרי בקצב. הרגשתי מבליל הקולות שכנראה הגזמתי בצורה ניכרת והציבור קצת "עצבני". מיד האטתי את הקצב לאיטי ביותר, ועד סוף התפילה התפללתי כמונה מעות תוך הפגנת משנה כובד ראש ומתינות כגדול המשגיחים.

אולי נהייתי רגיש ומודע יותר בזמן האחרון, אבל תובנה קשה פלשה למוחי, לפני מי אתה מתפלל? האם גם לכאן הבאת את תרבות המשחק? מיהו האני האמתי ואת מי אני משחק? האם לא די בשלל הדמויות שלי? ומתי אעשה גם אנוכי לביתי?

נכון שתרבות המשחק קיימת בכל שטחי החיים, גם אצל אנשים רגילים ולא מכורים, היא אינה נחלתם הבלעדית של אסירי התאווה. אבל לנו קשה שבעתיים כנראה. איך אדע אל נכון אלו דפוסי התנהגות נוצרו תחת ההשפעה ההרסנית של התאווה? הרי כמעט כל מה שעשינו היה קשור אליה בקשר בל יינתק.

הלימוד, התפילה, קיום המצוות, יחסי בין אדם לחברו. קשרי משפחה , חינוך ילדים ודפוסי התנהגות בכל מקום שהיו בצל התאווה. כמו וירוס מחשבים ענק שהשתלט לו על כל מארג החיים שלי וכעת צריך לנקות ולנקות. להעביר כל קובץ מחיינו בתכנת אנטי וירוס עוצמתית כדי לבדוק אם אין הוא נגוע גם. ומה אם יתברר לפתע שצריך למחוק את הכול ולפרמט את המחשב?

איך אוספים את השברים וממשיכים הלאה?

אולי בכל זאת מצאתי פתח של תקווה.

מסופר על הבעש"ט הקדוש שכאשר נסע בנסיעתו המפורסמת לארץ ישראל בערב פסח, מצאו את עצמם הוא ביתו ותלמידו זרוקים במקום נידח שורץ שודדים ליד איסטנבול.  לא די בכך, נסתתמו לו כל מעיינותיו והוא לא זכר מאומה אפילו פסוק אחד. הם היו במצב סכנה מוחשית, והוא אינו מסוגל אפילו להתפלל. הוא ביקש מתלמידו רבי צבי סופר שיזכיר לו לפחות משהו קטן, פסוק, או דבר תורה אחר. אבל גם הוא לא זכר מאומה, רק את אותיות הא'-ב'.  אמר לו הבעש"ט, שיאמר לו אותם. הוא חזר בדביקות על האותיות כמה פעמים בדביקות נפלאה עד שהחלו לפעם בו שאר חלקי התורה, ובסופו של דבר הם אף ניצלו.

כנראה שהתפעלות מוגזמת מהמצב בכללותו עכשיו היא גם שימוש באגו המזויף. לאסוף את השברים עכשיו, פירושו לעמוד במקום בו אני עומד על שתי רגלי ולעשות את שאפשר לי לעשות. כל נקודה טובה שאני מתחבר אליה היא נקודה אמתית. להשתמש בכאב הזיכרונות באופן מושכל ובונה ולא כתירוץ נוסף לדשדוש במי אפסיים. עם חיבור אמתי לבורא עולם וניתוק מהרגלי התאווה, יש משמעות לכל מעשה ומחשבה. תחושת הישגיות וצער על חוסר הישג אין מקומם לפני מי ש "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" בכל רגע נתון עם דביקות נכונה בו אפשר כנראה לחוש כיצד צריך לפעול.

הפסקתי להיות הבמאי התסריטאי והמפיק, אני חייל פשוט שמנסה בכל רגע להבין את רצונו יתברך ולהשתדל לעשותו. בלי עבר ובלי עתיד. בלי חשבון רווח ובלי דאגת העונש. כל רגע, כל יום, רק להיום.

רבש"ע  גם על תחושות אלו אני אומר לך: "רצונך ייעשה ולא רצוני".

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן