הפעם זה יהיה שונה

כן, הפעם זה יהיה שונה כיון שהפעם אצליח לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלי ויהיה כיף. ברגע של שפיות אני יודע שזה שטויות ואין דבר כזה "לממש פנטזיה", אבל כאשר התאווה תוקפת, אני בטוח שלמרות שבכל אלפים הפעמים הקודמות נותרתי מתוסכל ומרוקן, הפעם זה יהיה שונה כיון ש"הפעם" אלך עד הסוף וסוף סוף אוכל לבוא על סיפוקי. זהו, רק פעם אחת ואחריה לא אטצרך יותר כלום. כשהתאווה תוקפת, אני בכלל לא מכור למין אלא פשוט יש לי פנטזיה מסויימת שאני חייב לממש אותה, וכל זמן שאני לא מצליח - אני מתוסכל ופונה לאפיקים אחרים. אז הפעם אלך עד הסוף והכל יהיה בסדר.

אבל גם הפעם, כמו בכל הפעמים הקודמות, זה לא היה שונה - זה היה בדיוק כמו לפני כן. אין לי שום בעיה עם מין - יש לי בעיה עם תאווה. ותאווה לא רוצה שיממשו אותה, היא פשוט רוצה עוד. זה כמו ללכת ברחוב ביום ערפל כבד ולנסות להגיע אל המקום בו הערפל הוא באמת כבד עד שלא רואים שום דבר. אני מסתכל קדימה ורואה שבנקודה מסויימת כבר לא ניתן לראות כלום אז אני צועד לעבר אותה נקודה, אבל ברגע שהגעתי - הנקודה התרחקה וכעת אני יכול לראות סביבי, אבל לא יכול לראות מקום רחוק יותר. זה בערך מה שקורה עם התאווה. יש לי פנטזיה שאני בטוח שאני חייב לממש - אחרת אמות - אז אני מממש אותה, רק כדי לגלות שברגע שמימשתי אותה הבנתי שאני חייב לממש פנטזיה אחרת.

החיפוש הזה אחרי הפנטזיה האולטימטיבית היה עבורי הרסני בכל מקום שבו נגעתי. זה התחיל בפורנו במחשב, שם לא יכולתי סתם ככה לגשת ישר ולענין, אלא הייתי שורף אין סוף שעות כי כל תמונה או סרטון שראיתי רק גירו אותי יותר לחפש יותר את "הדבר האמיתי". ומה קרה ברגע שאחרי הנפילה? הרגשתי רע אבל "ידעתי" שזה בגלל שלא היה לי מספיק טוב אז חזרתי שוב לחפש עוד פעם אולי הפעם אמצא סוף סוף את הדבר האמיתי. ומהעולם הוירטואלי זה עבר לעולם האמיתי כיון ש"ידעתי" שכל הבעיה היא שאני צופה בפורנו ולא מממש את הפנטזיה, אבל ברגע שאממש אותה - הכל יהיה בסדר ויהיה כיף, אבל זה כמובן לא מה שהתרחש במציאות, כי שוב נותרתי וחצי תאוותי בידי. כך גם שיגעתי את אשתי בדרישות חולניות, שהגיעו מתוך דחף ל"דבר האמיתי" שבעצם לא קיים בכלל.

וזה חוזר אליי גם בהחלמה. אני שומע על חבר שנפל עמוק יותר ממני ואני יודע בוודאות שזה לא אומר שהיה לו יותר כיף ממני אלא שהוא סבל יותר ממני, אבל בראש החולה שלי חולפת לרגע מחשבה טפשית שאולי אם הייתי מגיע למקום בו הוא היה - הייתי נהנה. איזה טירוף! האם באמת הייתי רוצה ליפול עמוק יותר מהמקום אליו נפלתי? הרי אני יודע שאם הייתי ממשיך עוד טיפה - הייתי מת לגמרי, אז מה זה הטירוף הזה? אבל המוח שלי עדיין שרוי בערפל, ולכן אני צריך להיכנע ולוותר. לדעת שאין שם כלום חוץ מכאב, ריקנות, חושך ומוות.

זלמן הוא מנהל הפורום שלנו ומנחה קבוצת 12 צעדים טלפונית. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן