הודעות: להצטרפות לקבוצת 12 צעדים או לקבל שותף טלפוני שלח לנו אי-מיל.
פרשת ויחי. חיים חדשים מתחילים. (הרב משה ארז דורון)
העץ שקניתי היה כל כך מתוק. עץ קטן עם המון עלים ירוקים כהים. הוצאתי אותו מכלי הפלסטיק הפשוט ושתלתי אותו בעציץ מעוצב. אחרי יומיים כמה עלים נשרו. זה בטח חד פעמי. אבל כל יום נשרו עוד כמה עלים ועוד כמה עלים. אולי לא טיפלתי בו טוב? דווקא השקיתי אותו ושמתי אותו במקום נוח. עברו עוד שבועיים והעץ פשוט מת. כמובן שהרגשתי אשם. ברור שעשיתי משהו לא נכון. רק לא ידעתי מה. מאוכזב הנחתי אותו בצד. מה אפשר לעשות בעץ מת בתוך עציץ יפה? לא היה לי לב לזרוק אותו אבל זה בעצם מה שהייתי צריך לעשות. הוא כבר לא קישט שום חלל בסלון, רק הזכיר לי שאני ועציצים זה לא הולך ביחד. פשוט בדרך כלל לוקח להם יותר זמן עד שהם מתים לי. בגלל זה לקחתי דווקא עץ, שנראה חזק ורציני, לא איזה שיח יפה נוף חד עונתי שימות לי ביום. אבל זה לא עזר.
כמעט במקרה, שבועיים אחרי, ראיתי משהו מדהים. מתוך הענפים היבשים התחילו להתגלות עלים קטנים קטנים בצבע ירוק בהיר מאד. כל כך חשופים, כל כך מהססים, ומצד שני כל כך אמיצים. מסכימים להתחיל הכל מהתחלה.
כשחושבים על זה רגע זה די מובן. העץ הגיבור שלי, עם כל הכבוד לכוחותיו, עבר דירה לאדמה חדשה, לעציץ גדול, לבית נוח. הוא היה צריך להשקיע כוח בלשלוח שורשים יותר לעומק, להתארגן על עצמו. העלים הישנים, הגלויים, לא יכלו יותר לחיות. כל הכוח עבר לחלק הנסתר, למה שמתחת לפני השטח. רק אחר כך מצא כוח לתת חיים לעלים חדשים.
כמה פעמים אני מוצא את עצמי בדיוק באותו מצב. דברים משתנים, אפילו למצב יותר טוב, אבל דווקא אז נראה לכאורה כאילו דברים מאבדים חיות ודועכים. ואז אתה רוצה לזרוק הכל, להתייאש. אבל האמת היא שבפנים תמיד רוחשים חיים, הנפש פשוט רגישה, צריכה להסתגל, רוצה להרגיש בטוח, לשלוח שורשים. החיים האמיתיים מתחילים מבפנים, אחר כך יוצאים ומתגלים. מתוך המוות תמיד יפרצו חיים חדשים.
"ויחי יעקב בארץ מצריים שבע עשרה שנה". וכותב הזוהר הקדוש ששבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב, דווקא בארץ מצריים, חי בשמחה ונחת. רבי נתן כותב בליקוטי הלכות, שזה מאד לא צפוי שדווקא שם, בחושך של מצריים, בתחילת גלות ישראל, רחוק מארץ הקודש, דווקא שם חי יעקב. ומבאר שאכן כן, עיקר האור בא מתוך החושך, עליה אמיתית תבוא רק מתוך ירידה.
חיים חדשים יופיעו תמיד מתוך הכלת המקומות החשוכים, המיצרים הפנימיים שלנו, החלקים הקטנים והעלובים. שמחה שאינה מחבקת את הכאב היא שמחה מנותקת, מתנשאת, שאין בה שום תיקון. שמחה אמיתית באה רק כשחלקי חיים שלמים נופלים בשלכת מרה ואנחנו מניחים להם ליפול. לא בורחים, לא מתייאשים. מסכימים לחכות לעלים החדשים.
צעד אפס (מתוך חוברת צעדים של חבר וותיק)
תמיד ידעתי בתוך תוכי שיש לי בעיה, שאורח חיי אינו תקין, אבל התעלמתי מזה, ואולי יותר מדויק לומר, ניסיתי להתעלם מזה, דמיינתי לעצמי שהכל בשליטה ויבא יום שאני אחליט להפסיק, וזהו. רק כשהגעתי למצב מצוקה מאוד קשה, והתחלתי ללכת לקבוצה, התחלתי להבין כמה אני בבעיה, ושהבעיה שלי צריכה פיתרון.
הכשרת הקרקע. כשנשווה את בנין הנפש לבניית בית, נמצא את עצמנו עומדים בתוך שטח שמיועד לבניה, שטח עזוב כולו מלא פסולת, ריח רע נודף מהמקום, קשה אפילו להתקרב ולבא למדוד את השטח, הרצון שלנו הוא לברוח משם כמה שיותר מהר. נראה כמה דומה צעד אפס ליישור הקרקע, להכנת הקרקע. אין עדיין שום דבר, לא התחלנו בכלל לבנות את הבנין, אבל אנחנו מכינים תשתית, אנחנו מכשירים את הקרקע, כדי שנוכל לבנות את הבנין.
שתי אפשרויות עומדות בפנינו, האפשרות הראשונה היא לעזוב את השטח, להתרחק משם ככל האפשר, להמשיך להזניח את המקום, ואז ימשיכו לעלות בו קוצים ודרדרים ללא כל השגחה. והאפשרות השניה היא, עם כל הקושי, לסתום את האף, להתאמץ ולפנות את הפסולת, להכין תכניות הנדסיות, ולהכשיר את הקרקע שתהיה מוכנה לבניית בנין.
אלו הם שתי האפשרויות של האדם שהגיע למסקנא שהוא סובל. כשהוא הכיר שיש לו בעיה, הוא הכשיר את הקרקע, עכשיו הוא יכול לבנות עליו בנין, להחליט שהוא מוכן להכנע ולהתחיל לבנות לעצמו את החיים. או שהוא עדיין לא מוכן לזה, ובינתים, ככל שיעברו ימים נוספים תתמלא יותר פסולת בנפשו, ויתכן שהדרך אחר כך תהיה קשה הרבה יותר.
צעד אפס הוא צעד בלתי כתוב, הוא לא אחד מתוך שנים עשר הצעדים, אבל בלעדיו אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על עשיית הצעדים.
במשך שנים נלחמנו עם התאוה, כל חיינו היו מלחמה עם התאוה, היה לנו דחף גדול, וניסינו להתגבר עליו, פעמים ניצחנו ופעמים התאוה ניצחה אותנו, זו היתה מלחמה, הרצון להתאוות מול הרצון להפסיק, ובמלחמה לא תמיד מנצחים, היינו בטוחים שאלו הם החיים, אלו הם ההתמודדויות והקשיים, וכנראה שאנחנו לא מספיק חזקים כדי להתגבר על הרצונות הפנימיים שלנו, דרכים שונות ניסינו ונכשלנו. לא ידענו שיש חיים אחרים, ולא חשבנו ולא הבנו שהדחף שלנו הוא לא דחף רגיל, שיש לנו דחף חולני, דחף בלתי נשלט, ובקיצור, שיש לנו בעיה.
כשאנו מגיעים להכרה שיש לנו בעיה, אנו נמצאים בפרשת דרכים, הגענו לצומת T, נתקלנו בקיר אטום, דבר אחד ברור לנו, כך אי אפשר להמשיך, אי אפשר להמשיך ישר, הדרך שהלכנו עד עכשיו חסומה, אנו חייבים דחוף למצוא דרך חילופית, דרך אחרת שלא הכרנו.
כשהגענו להכרה זו, נותרו בידינו שתי אפשרויות, לפנות ימינה או שמאלה. ניתן לפנות ימינה ולחפש דרך אחרת, דרך חדשה, דרך שתעזור לנו לחיות ולהתמודד עם הבעיה הקשה שלנו. בשלב זה נתחיל ללכת לפגישות, נפגוש חברים חדשים שחוו גם הם חוויות דומות לחוויות שלנו, נזדהה איתם, נשמע אותם, ונכיר את דרך החיים החדשה, נראה איך שהיא עזרה והשפיעה על חברים אחרים ונרצה גם אנחנו להתקדם, ולאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נרגיש איך אנחנו מפנימים את הדברים ומתקדמים לעבר הצעד הראשון אל הכניעה.
האפשרות השניה, והיא האפשרות הפחות טובה, לפנות שמאלה, להגיע לדרך ללא מוצא, להתיאש, להכנס לדיכאון. היות והכרתי שיש לי בעיה שאין באפשרותי להתגבר עליה, אין לי תקוה, אני לא שווה כלום, חיי אינם חיים, אין ברירה צריך לברוח מעצמי, לברוח מהסובבים אותי, ואפילו לברוח ולהעלם מהעולם. זו אפשרות מאוד כואבת, אבל היא קיימת, אם לא נרצה לעבוד, להתאמץ ולהתקדם, לפתח דרך חיים חדשה וטובה, נגיע על כרחינו לאפשרות זו, וההמשך לא עלינו יהיה...
נבקש מהקדוש ברוך הוא כח לבחור באפשרות הראשונה, לעשות את המוטל עלינו, ולבנות את חיינו, ולהתחיל לחיות חיים מאושרים, עד מאה ועשרים.
אמנם עלינו לדעת שצעד אפס לא מסתיים ברגע שהתחלנו לעשות את הצעדים, אסור לנו לשכוח אותו לאורך כל החיים, ניתקל בצומת T זה בכל שלב ובכל תחום ובכל פרט בחיים, תמיד נמצא את עצמנו מתלבטים על מקרה זה או אחר, האם להתאמץ, להשקיע וליהנות, או להתעצל, לא להתאמץ, ואחר כך להתחרט.
לדוגמא, ובכוונה הדוגמא היא מהדברים הפעוטים. השעון המעורר מצלצל בבוקר, אנו יודעים שצריך לקום ולהתחיל את היום, אבל זה קשה, האם נפנה ימינה או שמאלה, האם נתאמץ לקום ונהיה מרוצים מההצלחה שלנו או שנתעצל ואחר כך נתמרמר על זה?! גם במקרה זה או במקרים אחרים דומים לו, נוכל להגיע להכרה זו שאנו לא מצליחים ולא מסתדרים לבד, וצריכים לעבור לצעד הראשון כדי להתקדם בצורה נכונה בחיים שלנו.
במקרים אחרים, האדם מרגיש שיש לו איזו בעיה והוא יודע שהוא לא מצליח להתמודד איתה, אבל עדיין אין לו מספיק כח ואומץ כדי לדבר על זה עם אחרים, ולהודות בחוסר אונים. ואולי אפילו הוא כן מדבר על זה אבל מן השפה ולחוץ, עדיין אין לו את הכח הפנימי להתחיל להיות רציני ולהודות באמת בפה מלא שהוא חסר אונים, הוא יודע שהוא חסר אונים, הוא רוצה משהו, הוא מאוד היה רוצה להתקדם בחיים, אבל הוא גם לא רוצה, הוא עדיין לא מוכן לעשות עם זה שום דבר, בתוך תוכו הוא עדיין לא מוכן בכלל לוותר על זה, אין לו עדיין נכונות להתחיל לעבוד כדי לצאת מהבוץ. אדם זה עדיין לא הגיע אפילו לצעד אפס, הוא לא מוכן לוותר על התאוה, ולא מוכן להתחיל ולעשות שום תהליך כדי לצאת מהבעיה. לאדם זה מומלץ ללכת לקבוצות, להפנים ולהבין את מצבו, ולקבל את הכח לרצות, וכשהוא יתמיד בזה, בעזרת ה' יבא יום שגם הוא יתקדם.
כשהאדם רוצה זה עדיין לא מספיק, הוא עדיין רחוק מההצלחה, צריך לעשות ולפעול ולא מספיק רק לרצות, אבל הרצון להתחיל זה תחילת התהליך, הוא התחיל את צעד אפס, זה אמנם אפס, זה עדיין כלום, אבל אחרי אפס מגיע אחד, אם הוא נמצא במצב של רצון, יש בו את הכנות את הנכונות ואת הפתיחות, הגיע זמנו להתחיל את הצעד הראשון. (המשך יבוא).
_____________________________________________________________________________________________________
כניסה לפורום כאן.
צריך עזרה? לא בטוח איך להתקדם? יש לך שאלה?
אנחנו כאן בשבילך. אנונימיות מובטחת!
צרו איתנו קשר לקבלת מידע גם בנושאים אחרים:
אנא עזרו לנו על מנת שנוכל להמשיך לעזור לאחרים!
אנו נמצאים בימים אלה בתהליך של בניית אתרים חדשים באנגלית, עברית ויידיש, במטרה ליצור תשתית שתעזור לעשרות אלפי יהודים ברחבי העולם. בסיום תהליך הפיתוח אנו מקווים לפרסם את שרותנו באופן נרחב בכדי שאנשים ידעו שקיימת עזרה.
כל מי שלוקח חלק בעשייה הזאת, משקיע בעתיד כלל ישראל!
כל השירותים בקהילה שלנו אינם כרוכים בתשלום.
הפעילות שלנו תלויה בתרומות.
אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים!
ניתן לתרום כאן
מקורות חשובים של GYE
הסכמות