איזה רעש נורא

ככל שעובר הזמן אני מבין יותר טוב שההתמכרות שלי היא הפתרון ולא הבעיה, רק חבל שזה פתרון לא מוצלח. כל פעם אני מגלה - בעזרת אלוקים, בעזרת הספונסר, בעזרת הקבוצה ובעזרת החברים, אך בעיקר בעזרת אלוקים - עוד פגם אופי חמור שבגללו ברחתי כל החיים, ואז אני מבין שפשוט אין לי כלים להתמודד עם העולם והפתרון היחיד שלי הוא לברוח אל התאווה. הבעיה היחידה עם הפתרון הזה היא שהוא הורג אותי וכמו שכותב כאן אחד החברים בחתימה שלו יקר מידי לגור בגהינום, אז אין לי ברירה אלא לבדוק מדוע ברחתי לגור שם ולנסות לתת לאלוקים לקחת ממני את פגמי האופי שלי כי אני לא יכול איתם ולא יכול בלעדיהם.

כעת אני עוסק בחוסר השקט, או נכון לומר ברעש המחריש אוזניים שיש לי בתוך הראש כל הזמן. אני אדם חסר שקט בצורה קיצונית, וזה לא משנה אם כלפי חוץ רואים את זה בזמני התפרצות או שכלפי חוץ אני נראה רגוע ושולט במצב. אבל הבעיה היא לא רק זה אלא הדרך שבה אני פותר את חוסר השקט הזה, כיון שהדרך היחידה שלי להשתיק את הרעש הוא על ידי רעש חזק יותר. קצת כמו טיטוס ימ"ש שהלך לשמוע רעש חזק כדי להפסיק את הניקור בתוך הראש שלו.

הנה דוגמא מאמש. הייתי בקבוצה והיתה לי איזה טעות קטנה כאשר הצהרתי על הנקיות שלי. לאחר מכן קיבלתי הערה אוהבת על כך, אבל אני לקחתי את זה כמובן בתור ביקורת נוראית על מה שאני ומי שאני. יצאתי החוצה, נכנסתי לרכב ומיד באופן אוטומטי שלחתי את היד להכניס דיסק של הרצאה כדי לשמוע משהו אחר - לברוח מהרעש שיש לי בתוך הראש. במקביל שלפתי את הטלפון כדי לבדוק למי אני יכול להתקשר כדי להעסיק את עצמי. לא עלה בדעתי מצב בו אני פשוט נוסע הביתה בשקט ונותן למחשבות שלי לזרום. לא חשבתי על האפשרות להאזין לעצמי בשקט ובבדידות. זה לא עלה על דעתי כי הרעש היה נורא והייתי חייב רעש חזק יותר (הרצאה, טלפון וכיו"ב) כדי להתגבר על הרעש שלי.

יש בספר הלבן פרק שעוסק ברעשים האלו ונקרא "רעשים בנפש" (עמ' 82), ושם נטען כי רובנו - המכורים לתאווה - סובלים מהרעש הזה. הנקודה שאני לקחתי משם היא שהרעש הוא כל כך חזק עד שאני לא שומע אותו בכלל... עברו כל כך הרבה שנים שאני סובל מהרעש הפנימי הנורא הזה, שאני כבר לא שם לב שיש בכלל רעש ברקע. רק כאשר התחילה ההחלמה שלי וסוף סוף יש קצת שקט - אני פתאום שומע את הרעש הנורא. אבל מה עשיתי עד ההחלמה? חיפשתי את הרעש הכי חזק שאני מכיר - כדי להגיע לשקט. איזה טירוף. והיכן מצאתי את הרעש-שקט הזה? בתאווה כמובן. שם, בבונקר המוגן מפני כל העולם, היה רעש מחריש אזניים שנתן לי שקט מפני עצמי, עד לרגע שבו הפצצה החריבה את הבונקר והרעש שוב התגבר. לא היתה לי ברירה אלא לברוח שוב לתאווה כדי לנסות לקבל שוב מעט מהשקט הזה.

מאז שאני זוכר את עצמי יש לי בעיות עם תפילה. בבית הספר לא הסתדרתי עם תפילה, בישיבה תמיד העירו לי על התפילה, וכשהתבגרתי די הפסקתי את כל הענין של התפילה באופן הפורמלי שלה. מילמלמתי מתוך סידור אבל לא באמת התפללתי. היום אני מבין שחלק גדול מכך הוא השקט הדרוש לכך - שקט שמעולם לא היה לי. אני לא באמת מסוגל לעמוד בשקט ולחשוב על מה שאני מוציא מפי, וממילא המחשבות שלי דוהרות לכל מקום בעולם והרעש הזה מפריע לי. אז עבורי להתפלל במשך שעה זה אומר עינוי נפשי שמצריך אטמי אזניים חזקים במיוחד - לאזניים שבתוכי. חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - שאני מתחיל לזכות במתנת השקט הנפשי ובשלווה הפנימית וכעת אני כבר מסוגל להתפלל. זה עדיין לא המצב האידיאלי, אבל אני מקווה שאני בכיוון הנכון.

זלמן הוא מנהל הפורום שלנו ומנחה קבוצת 12 צעדים טלפונית. ניתן לקרוא את סיפורו האישי בלחיצה כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן