המלחמה מתישה, כניעה לא מעייפת - היא משחררת

לא פעם, במהלך ההחלמה, כשעוד לא פקחתי את עיני, בין סיבוב אחד של 360 מעלות מסביב לשמיכה, למשנהו, כשגם כרית הפוך לא מצליחה לשמש כעיר מקלט מהעצמי, משעדיין לא התחלתי את הבוקר, לא היה לי כח לכלום. שום טיפת אנרגיה, אף לא לחלוחית של מרץ, דממתי ברבצי, משל לקיתי חלילה בשיתוק. שרירַי מאובנים. נשימותי כבדות ובשום אופן לא יכולתי לפתוח את היום, ואני מדבר על דברים בסיסיים ביותר, כמו שטיפת פנים וצחצוח שיניים. עשיתי זאת, כסמיטריילר עם פנצ'ר במעלה הקסטל...

משוכנע הייתי שלקיתי בדיכאון. לא היה חסר הרבה בכדי שאקבע תור לפסיכיאטר במחלקה לבריאות הנפש בעירי. התסכול גבר נוכח הזיכרון הלא רחוק מהעבר החולני שלי, עד לא מזמן הייתי השפן של אנרג'ייזר, מסוגל להישאר ימים רצופים ער, מתפקד ללא דופי מבוקר עד ליל, כולל הליל... היו לי המון אנרגיות לשימוש... מה השתנה פתאום? איך זה שאדם חזק פיזית, ששנים לא נזקק לשינה מרובה, פשוט לא רוצה לקום מהמיטה, וגם כשהוא עושה זאת, מסעו דומה למסע אלונקות מקרטע.

ההסבר הראשוני היה, שמע, ויתרת על הדלק שלך. כבר זמן שאינך 'מתדלק' במה שהניע אותך במשך שנים, אתה לא מספיק מורגל בתדלוק 'בתחליפים' ממילא הנך תשוש נפש. ההסבר סיפק לי סיבה הגיונית מאוד. היו מי שדברו עמי על 'הקריזים' – תופעת הנסיגה שמתרחשת אצל כל מכור הנגמל מחומר וגם הסבר זה היה הגיוני, משהו בתוכי (חסר סיפוק שכמותי) רצה עוד, עוד הסבר, עוד הבנה, לא כדי לברוח ממחוייבות, ההפך הוא הנכון, עשיתי ככל שהציעוני, אלא כדי שיהא בידי עוד כלי להתקדמות.

ואז הגעתי לצעד האחד עשר, עמוד 74 - 73 בספר הגדול: אנו מזכירים לעצמנו כל הזמן שאנו כבר לא מנהלים את ההצגה, ופעמים רבות במשך היום אנו אומרים לעצמנו בענווה  "(השם) רצונך יעשה!" ואז אנו פחות בסכנה שנכנס להתרגשות, פחד, כעס, דאגה, רחמים עצמיים או החלטות מטופשות. אנו נעשים יעילים בהרבה יותר. איננו מתעייפים בקלות. היות ואיננו שורפים אנרגיות בטיפשות כפי שעשינו כשניסנו לסדר את חיינו שיתאימו לעצמנו.

כל השאלות שלי התאיידו, פשוט נעלמו. הבנתי מדוע אני עייף, פתאום זה היה כל כך ברור - אני תשוש ממלחמות, איני כנוע, עדיין נאבק בכח. טכנית, אני עושה את שאומרים לי, אך את רצוני הנני ממלא, לא את רצונו, לא עושה כמי שרוצה להימלט ממלאך המוות, איני מרים ידי אל על, מפקיד רוחי בידיו ולא מפנה ראשי אחור, מרפה, כי כך אמרו, אבל בדרך אל הפעולה חש כשור עקוד, נאחז בסיבות הסברים ותירוצים, למה, אולי וכדומה. נוסע בהילוך ראשון, סוחט את דוושת הגז ומתפלא שהסל"ד כ"כ גבוה...

אני מלא בהסתייגיות, פחד, כעס, דאגה, רחמיים עצמיים, עם כל אלו היה לי קל להשלים, לא יכולתי להתווכח עם עובדות... היה לי מורכב יותר עם המילים – 'החלטות המטופשות' כי לא אותן קיבלתי לבד, אך סמכו עלי, גם הן היו אמת לגבי, לקח זמן עד שהבנתי שכדאי לי להפסיק לתמרן את הספונסר שלי לרצונותי...

לא, זו לא הלקאה עצמית, זה נשמע קרוב אבל היה שם משהו שונה, אחר, זאת התבוננות כנה באני האמיתי שלי, זאת היתה הארה, רגע מואר, חיוך מאלוקים, ידעתי, הרגשתי מיד שזאת האמת. ופתאום הזדקפתי, דומה שקומתי נתיישרה לה, התמלאתי בתחושה אחרת, חדשה לגמרי, אלו לא היו תחושות חוסר הערך והתועלת שהכבידו עלי, מקדמת דנא, זו היתה הכניעה. כניעה בפני האישיות שלי, השלמה נוספת של מי ומה שאני. הידיעה הקלה עלי, לראשונה בחיי השתחררתי, הרגשתי פיזית את מה שביקשתי לא פעם בתפילת צעד שלוש – שחרר אותי מכבלי – כבול על ידי הרגלים מקולקלים, פגמי אופיי, מונעים ממני להתפתח. בקשתי מאבאל'ה, באמת, אנא תוריד אותם בבקשה ממני. והוא, אב רחום שכמותו, הסיר.

בכוחו וחסדו הגדול אני קם היום הרבה יותר בקלות, משתדל שלא לבזבז אנרגיה בטיפשות.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן