הודעות: להצטרפות לקבוצת 12 צעדים שלח לנו אי-מייל
בחזרה לסוּפר - מאת חבר שנקי כ-3 שנים
הטלפון מצלצל ואשתך על הקו. "אתה יכול לעצור בסופר ולהביא כמה דברים?" "בטח." אתה רושם את הפרטים, ואז לוקח נשימה ארוכה. אשתך הטובה והתמימה שולחת אותך לרצועת עזה, לאפגניסטן, משום שהסופר חם ולח בצהרי הקיץ, ומלא בגירויים לא רצויים והפרעות חמקמקות. עם זאת, אתה לא נלחץ. אתה מזכיר לעצמך שאתה מכיר את התרגיל, למדת כבר כמה טריקים מגניבים, ואתה כבר יודע מה עושים בשביל לצאת כשידך על העליונה.
למזלך התברכת בקוצר ראייה, אז לפני שאתה עוזב את המכונית אתה מסיר את המשקפיים ומשאיר אותם במכונית. אתה נזכר בחיבה בפעם הראשונה שניסית את זה, איך פסעת בשמחה בין המעברים הגבוהים, כשעיניך מכוסות ערפל כבד, ששימש כחוצץ רוחני. תחושת הקדושה, בשל ההתייסרות שבניסיון הזה. "עבודה טובה" אתה אומר לעצמך כשאתה מסיים את המשימה. אתה אפילו טופח לעצמך על השכם.
עכשיו אתה יותר מוכן. אתה נכנס לחנות עם הנגן אמ-פי 3 שנמצא בכיס החולצה, עם האוזניות תחובות בנוחות באוזניים. אתה מפנה את הראש לשורת הירקות. הרב רייסמן נותן שיעור "קצות" מרתק. אתה מציץ (במבט חטוף) על התירס. 68 סנט לקלח תירס אחד? מציאה! אתה לוקח חצי תריסר קלחים. מסכת כתובות קשה בכדי שתוכל להתמקד עליה כרגע למרות הערפל שמבודד, אז אתה מחליף למשהו יותר קליל. אתה מעביר לרבי ישראל ברוג, שמנתח את המכתבים של הסטייפלר כיצד להדריך אנשים עם הפרעת או-סי-די שמשפיעה להם על קיום ההלכות. אתה מתלהב מהמתאבנים הטעימים שטעמת עכשיו. אתה מנשק את הנגן שלך נשיקה עם אמונה ואז מחזיר אותו לכיס. משורת דגני הבוקר אתה מבחין שהכשרות של הקריספיס הוחלפה. אתה לא יכול לקחת את זה. זה מטמטם את הלב! אבל אז אתה צוחק על עצמך: צבוע טיפש שכמוך! האם יש חלק בלב שלך שלא מטומטם? אבל אתה מרוצה מעצמך. עד שאתה מגיע לקופות, הספקת לשמוע את השיעור של יום חמישי בלילה של הרב שמחה בונים הכהן על חובת הלבבות, ואתה מתחיל לשמוע שיעור של קהילת הגר"א על זכויות יוצרים שנוגעים לצריבת דיסקים...
המגזינים בקופות מדליקים עם החדשות ומעוררים השראה. הכותרת אומרת שהאקס של בריטני אומר שבריטני מעגלת פינות בשיקום. אתה מסיר את האוזניות. אתה שומע עכשיו את המוסיקה של הסופר. בריטני הסינתטית חושפת מסר חשוב. בריטני אומרת שהיא אוהבת אותך. רק בריטני ואתה. אתה חש את הרומנטיקה באוויר. ואז, אתה חוזר לחשוב על האבות הקדמונים. וולוז'ין, סלבודקה. בימים עברו היה לאנשים האלו יצר הרע של גברים; השכלה. סוציאליזם. הציונות החילונית. אתה זוכר שפעם קראת איך הסבא מסלבודקה ביקש מהרב יעקב קמינצקי להבחין אם מגיע דואר מהרב אהרון קוטלר הצעיר (זכר צדיקים לברכה). הסבא רצה לוודא שהקרובים של הרב אהרון לא ישפיעו עליו עם הרעיונות המשונים שלהם. אתה מצחקק כשאתה מנסה לדמיין את אלתר מתייג את מה שהרב אהרון מוריד לסלולרי שלו. אח! איזו ירידת הדורות!
אתה מגיע הביתה.
"הצלחת"? אשתך שואלת.
"כן."
היא נראית נרגשת.
"נחש מה," היא אומרת, "יש לי מתכון חדש לעוף."
שאלוקים יברך אותה. איזו אישה אהובה, נעימה, תמימה. היא לא מודעת לקרב שנלחמת ולמפלצות שחיסלת. היא ממשיכה לתת לך עוד ועוד מידע על הרעיונות החדשים של העוף ואתה מחייך אליה בנעימות.
צעד 1 - המשך (מתוך חוברת צעדים של חבר וותיק)
הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.
הכניעה היא ים שאין לו סוף, כשאנו מגיעים אל התכנית יש לנו את הנחישות להצליח, יש לנו נכונות להשקיע, בלי נכונות איננו יכולים להתחיל, אנחנו מתחילים את הצעד הראשון עם נכונות, אנחנו נכנעים ומודים שאנו חסרי אונים, במקרים רבים זה רק דקלום מן השפה ולחוץ, אמרו לנו להודות שאנו חסרי אונים ואנחנו עושים את זה, אנחנו מודים שאנחנו חסרי אונים, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. אם נתמיד בזה, אם נמשיך להודות בחוסר אונים, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, לאט לאט נתחיל להרגיש באמת שאנו חסרי אונים, הכניעה תחדור אלינו יותר ויותר.
כל חיינו תלויים בכניעה, אסור לנו להסיח את דעתינו מהכניעה אפילו רגע אחד, כמו נהג שנוהג במשך שמונה שעות רצופות, והוא מרוכז בכביש במשך כל זמן הנהיגה חוץ מדקה אחת בלבד, האם הוא יגיע ליעדו?! כל יום שיעבור עלינו בכניעה, הכניעה שלנו תשתנה, הכניעה שלנו היום היא לא מה שהיתה אתמול, ומחר תהיה לנו כניעה שונה מהכניעה של היום, ככל שנכנע יותר נוכל יותר להתקדם בבניין החיים, על כל צעד ושעל אנו צריכים את הכניעה, וכדי להתקדם בשנים עשר הצעדים צריך עוד ועוד כניעה, לא נוכל להתקדם לצעדים הבאים ללא כניעה נוספת, נצטרך לטפס לאט לאט בדרגות הכניעה, ולכל צעד וצעד נוסיף עוד ועוד כניעה, וכך בעז"ה נבנה את חיינו.
כשאנחנו נכנעים אנחנו מתחילים להבין מהי המחלה שלנו, פתאום אנחנו שמים לב לדברים שלא חשבנו עליהם ולא זיהינו אותם קודם, אנחנו רואים שכשאנחנו במצב עכב"ר (עייף, כועס, בודד, רעב) רף הסיכון שלנו גבוה יותר. אנחנו מתחילים לחשוב פעמיים על דברים שנראו לנו עד כה פשוטים, ולפעמים אפילו דברים שהיו נראים לנו חיוביים, שעשינו אותם מתוך רצון להיות טוב, אנחנו מגלים שיתכן שאצל אנשים אחרים הם חיוביים אבל אצלנו הם שליליים, לדוגמא, הרבה מבינינו, כל חייהם רצו להיות טובים, לעבוד את ה' באמת, ובעקבות התסבוכת אליה נקלעו, ועברו על איסורי תורה, הם התחילו בתהליך של חזרה בתשובה, והתחילו להרבות בלימוד ותפילה ובתעניות וסיגופים, כדי לכפר על חטאיהם.
במבט ראשון זה נראה חיובי מאוד, כך אכן צריך לנהוג, כמו שכתוב בספרים הקדושים, וכמו שכל בר דעת מבין. אבל במחשבה שניה, צריך לבחון כל דבר לגופו, אדם יכול להרבות את שעות לימודו, ובתת מודע בעקבות זה להיות עייף וכועס, וזה עלול להוביל אותו היישר אל התאוה, או שאדם יצום, ותוך כדי הצום כשהוא רעב ואולי גם עייף וכועס, הוא יפצה את עצמו בנפילה כואבת.
במקרים רבים אנחנו עלולים לעשות דברים חיוביים כדי לחפות על עצמנו, כדי לשפר את ההרגשה הרעה שלנו, לאזן קצת את המצב הרוחני הירוד שלנו, נתאמץ לעשות דברים שהרבה אחרים לא עושים, כדי להרגיש טוב עם עצמנו, הנה אנחנו לא כל כך גרועים, אנחנו יותר טובים מהסטנדרט, אנחנו עושים דברים בהתנדבות, דברים שאיננו חייבים לעשות. זה מרגיע קצת את המצפון, ונותן לנו לגיטימציה להמשיך להשתמש.
אין ברירה, אנחנו חייבים להכנע, ולהבין שלא כל מה שנראה בעינינו חיובי, הוא אכן כך. החיובי והשלילי הם לא שחור ולבן, יש הרבה אפור באמצע, וצריך להתיעץ על כל דבר ודבר, לבחון אותו נכון מכל הצדדים, ולהמנע מדברים שעלולים להיות בשבילנו מסוכנים.
ככל שנעמיק יותר בענין, נגלה דברים נוספים שכלפי חוץ נראים חיוביים, ובשבילנו הם הרסניים, לפעמים יש דברים שאנחנו עושים, ויש לנו נימוקים כל כך יפים ומשכנעים שזה מה שצריך לעשות. אבל מי יודע אם לא כל ההסברים הכי נפלאים הם לא נגיעות אישיות בתת מודע, אנחנו חייבים להיות עירניים לזה, ולדון ולהתייעץ על כל צעד ושעל.
וכאן נשאלת השאלה, והנוגדנים שלנו עולים לרמת כוננות, איך יתכן שאנו שוגים ולא מנהלים כראוי את חיינו, הרי יש בינינו אנשים שבתחומי העיסוק שלהם מאוד מצליחים, כלכלנים, רופאים, יועצים, מחנכים, עורכי דין, או בעלי מקצוע חשוב ואחראי אחר, ולכאורה זה סותר אחד את השני, אדם שיכול לנהל מפעל או כל דבר אחר, לא יוכל לנהל את חייו שלו עצמו?
האמת היא ששאלה זו היא נקודת המפתח של צעד זה, ההבנה היסודית והבסיסית מה היא ההתמכרות ומה היא הכניעה שבצעד זה. אנחנו אנשים רגישים שכל דבר קטן שקורה לנו, שאומרים לנו או שחושבים עלינו, עלול לנהל אותנו, להוציא אותנו משלוותינו ולגרום לנו לחפש ריגוש, פיצוי על הקשיים שלנו, וכשאנחנו נמצאים בתוך מערבולת זו, אנחנו עלולים לאבד את השפיות לאותם רגעים, ולעשות מעשים שלאחר מכן נראים לנו מוזרים, ולכן "אבדה לנו השליטה על חיינו". אבל בחיי החברה, כשאנחנו עוסקים בדברים חיצוניים מאיתנו, בדברים שלא מתנגשים ברגשות שלנו, אנחנו יכולים להיות אנשים חכמים מאוד, ולשקול ולהחליט דברים חשובים ולבצע תפקידים רגישים ואחראים במיוחד, שצריך בהם הרבה שיקול דעת, והדברים לא סותרים.
ב. בצעד זה אנחנו בונים את התשתית לכל החיים, אם לא נכנע, אם לא נבין ונפנים שאנחנו חסרי אונים, אם נחשוב שאנחנו יכולים עדיין להסתדר לבד, אין סיכוי שיהיו לנו כוחות לעבוד ולהתעלות דרך שאר הצעדים, כל עוד לא נדע שאנחנו חייבים, כל עוד לא נחוש שאין לנו ברירה, כל עוד לא נפנים שלולא שנעבוד חיינו אינם חיים, לא נוכל להתחיל לעבוד.
אבל כשאנו מיישמים את הצעד הראשון ומודים שאנו חסרי אונים, ואנו מוכנים לעשות הכל, אנו יוצאים מעצמנו ופותחים את הפתח לקבלת עזרה מבחוץ, זהו הבסיס שעליו נוכל לבנות את שאר הצעדים, וזוהי מטרת הצעד הראשון, להודות בחוסר אונים כדי לפתוח את הפתח לקבלת עזרה.
אנחנו פשוט יוצאים מעצמנו, ועל ידי זה אנחנו מעלים את רף המאבק מתת מודע למודע, כיון שההתמכרות היא שאין שכל מול הרגש, ועל ידי עשיית צעד ראשון אנחנו מעלים את השכל לרמה של מלחמה עם הרגש, כשעדיין יש מלחמה ביניהם, אבל השכל לאט לאט עולה יותר ויותר מהתת מודע למודע.
ללא כניעה אי אפשר להתחיל בשום אופן, לא נוכל להודות שאנו חסרי אונים מול התאוה, וודאי שלא נוכל להודות שאבדה לנו השליטה על חיינו.
כשהגענו לתכנית חשבנו הנה אנו כבר צועדים קדימה, עצם זה שאנו מגיעים לקבוצות זו כבר הודאה בזה שאנו חסרי אונים וזה כבר בקשת עזרה, וכבר סיימנו בזה את שלושת הצעדים הראשונים, ולא הבנו שכל זה הוא מן השפה ולחוץ, הכניעה האמיתית היא עדיין רחוקה מאתנו מאוד, וכל זמן שלא נכנענו באמת, לא התחלנו כלום.
ישנם חברים שמגיעים לקבוצות תקופות ארוכות ובכל זאת לא מצליחים לשמור על נקיון, הדבר שובר אותם ואת האחרים, הנה הם עושים את מה שמוטל עליהם ובכל זאת ללא הצלחה, איך יתכן?! מדוע התכנית לא עוזרת להם להנצל ממחלתם?
התשובה היא פשוטה, התכנית אינה תרופת קסמים שכל מי שנוגע בה נהיה בריא, התכנית היא "עבודת חיים", שינוי בגישה ובהבנת החיים, והכניעה היא הכניסה לתכנית, ללא כניעה אמיתית לא עשינו כלום.
ג. להודות בחוסר אונים מתוך כניעה אמיתית. ומהי הכניעה האמיתית? הרי עצם זה שבאנו והודינו שאנו חסרי אונים, נכנענו, בקשנו עזרה, ומה צריך יותר מזה?!
התשובה לזה היא, ביטול העצמי, ועוד פעם ביטול העצמי, ועוד פעם ביטול העצמי, וכך הלאה על זה הדרך, עד אין סוף, ככל שנתבטל יותר נתקדם יותר, הכניעה אינה באה ביום אחד, וככל שנתקדם בפעולות, כך יתקרבו הלבבות. נעשה פעולות של כניעה, ואז ניכנע באמת. כל בקשת עזרה מחבר היא כניעה, כל שיתוף פעולה עם המאמן הוא כניעה, פעולות הפוכות הם כניעה, וככל שנרבה בפעולות טכניות של כניעה, כך נצליח להכנע יותר ויותר.
במלחמה, כשהאויב נכנע, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה לזרוק את הנשק ולהרים ידים. כשאנו באים לבקש עזרה אנחנו באים אחרי קרב ארוך ומתיש, אחרי מלחמה בת שנים, כשבידינו כלי נשק רבים, עצות מכל מיני כוונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, את הכל כבר ניסינו, ואנו באים לנסות דרך נוספת, אנו מודים שאנו חסרי אונים, ומוכנים לשמוע ולקבל את הדרך החדשה.
אבל, אנחנו עדיין עומדים עם הנשק דרוך, בינתים אנו בבדיקה, אנחנו בוחנים את המצב, לראות אם ניתן לסמוך על דרך זו, או שגם זו כקודמיה לא תעזור לנו, לעת עתה אנו פוסחים על שני הסעיפים, אנו עושים מה שאומרים לנו, אנו מתקשרים ומודים בחוסר אונים, אבל במקביל אנחנו עדיין לא מוכנים להרפות, אנחנו מתאמצים בכל הכח לא ליפול שוב, ובד בבד מנסים את הדרך.
זה לא עובד כך, בצורה כזו אי אפשר להצליח, כמו אדם שלומד לשחות, הוא מְתַרגל את מה שהוא למד על ידי שחיה עם מצופים, כדי שלא יטבע תוך כדי לימוד, אבל, עד שהוא לא יקבל אומץ לשחות בלי מצופים הוא לא יוכל לבחון את עצמו אם הוא אכן יודע לשחות, כשהוא יוריד את המצופים ויקפוץ למים, הוא אמנם לוקח סיכון, אבל אז הוא יוכל לדעת מה מצבו, יתכן שבפעמים הראשונות הוא לא יצליח, אבל בלי קפיצה זו הוא לעולם לא יצליח.
כך אנחנו, כל עוד לא נרפה לגמרי, כל זמן שעדיין נתפלפל ונחשוב, אולי בכל זאת אנחנו אשמים, אולי בכל זאת אנחנו חייבים להתאמץ ולהתגבר, ואולי בכל זאת ניכשל אם לא נעשה כלום, איך אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמינו. כל זמן שנמשיך לבדוק, זו לא הרפיה, וכשאנו לא מרפים אנחנו לא מצליחים. לא יתכן להתחיל קצת, להכנע חצי, לבדוק ולנסות. בשביל להצליח אנו חייבים להכנע לגמרי, בלי פשרות.
כשאנו נכנעים, אנו נותנים פתח לעזרה חיצונית להכנס אלינו, נשמע מה שאומרים לנו, ונעשה בלי לשאול שאלות, ניתן לעצמנו צ'אנס. וכשנהיה אמיתיים עם עצמנו ונודה באמת שאנו חסרי אונים מול התאוה, ונהיה מוכנים לעשות כל מה שאומרים לנו, נוכל כבר לראות את האור של הצעד השני בקצה המנהרה, וכך נמשיך פעם אחר פעם, כל פעם שנרגיש קושי, כל פעם שנהיה חסרי אונים נודה בזה.
בשלב הראשון נודה שאנו חסרי אונים מול התאוה, זוהי ההתמכרות שלנו, וכשאנו נתקלים בה אנו מרגישים חסרי אונים. אבל בשלב מסויים, אחרי שתירגלנו את עצמנו לזהות ולהודות שאנו חסרי אונים, לאט לאט נבין ונפנים את החלק השני של הצעד הראשון, כי אבדה לנו השליטה על חיינו, לא רק בהקשר לתאוה, התאוה היתה התפרצות ההתמכרות הפעילה, היא היתה הסיפטום שפרץ החוצה, אבל המחלה האמיתית שלנו היא בריחה מהתמודדות, חיפוש של ריגוש כדי לפתור את הבעיות הרגשיות שלנו, וכשנגיע להכרה זו, נתבונן ונראה שדפוסי חיינו נבנו על אדנים אלו, על יסודות לא נכונים, התגובות שלנו כלפי בני אדם מבוססים על דפוסים אלו, החומה הבצורה שאנחנו חוסמים את עצמנו בתוכה, ומצד שני תגובות זעם או שתלטנות, או תגובות נוספות אחרות הם דפוסים לא בריאים, נרצה להשתנות גם בהם. נהיה יותר עירניים כלפי עצמנו, ונזהה מהר יותר את התמודדויותינו וקשיינו, ואז בכל דבר שנרצה להתגבר עליו ונרגיש קושי, נדע שיש לנו כלי עזר להתמודדות, נודה שאנו חסרי אונים, ובעז"ה נצליח.
_________________________________________________________________
כניסה לפורום כאן.
צריך עזרה? לא בטוח איך להתקדם? יש לך שאלה?
אנחנו כאן בשבילך. אנונימיות מובטחת!
צרו איתנו קשר לקבלת מידע גם בנושאים אחרים:
אנא עזרו לנו על מנת שנוכל להמשיך לעזור לאחרים!
אנו נמצאים בימים אלה בתהליך של בניית אתרים חדשים באנגלית, עברית ויידיש, במטרה ליצור תשתית שתעזור לעשרות אלפי יהודים ברחבי העולם. בסיום תהליך הפיתוח אנו מקווים לפרסם את שרותנו באופן נרחב בכדי שאנשים ידעו שקיימת עזרה.
כל מי שלוקח חלק בעשייה הזאת, משקיע בעתיד כלל ישראל!
כל השירותים בקהילה שלנו אינם כרוכים בתשלום.
הפעילות שלנו תלויה בתרומות.
אנא, עזרו לנו להמשיך לעזור לאחרים!
ניתן לתרום כאן
מקורות חשובים של GYE
הסכמות