מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
. | ||
|
||
התבונה להבחין בין השניים "ויגל את האבן מעל פי הבאר" רש"י: להודיעך שכוחו גדול... תמיהות לא מעטות ראיתי ביחס לרש"י הזה, אין בו אות מיותרת, והוא רוצה שנדע, מה נדע מזה?! בנוסף, אם כוחו גדול מדוע הוא "בורח" מעשיו לחרן? מדוע הוא נותן ללבן לרמות אותו עם רחל ועוד עשרת מונים? וכי הוא לא יכל ללמדו לקח אחת ולתמיד? מדוע הוא קורא לרחל וללאה אל השדה ומדבר איתן דווקא שם? למה הוא מחכה שלבן יהיה במרחק שלושה ימים כדי "לברוח" לו? בנוסף, מהפסוקים עולה שלמרות פחדו של יעקב מעשיו עד כדי חציית מחנהו לשני מחנות, הוא יודע שיזדקק למלחמה, 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' – רש"י: על כורחו, כי אלחם עימו... ובנוסף הוא נלחם, כהוגן, נאבק במלאך עד עלות השחר...ואז שוב, הוא גוער בשמעון ולוי לאחר שהרגו את כל אנשי שכם: להבאישני בעיני יושב הארץ... הרי כוחו גדול?! ר' ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מספק תשובה לכל השאלות: רש"י בא לומר לנו שהתורה רוצה ליידע אותנו מיהו גיבור אמיתי - אדם שיש לו כוח, הרבה, פיזי, הוא מגלגל אבן אדירה שהרבה רועים צריכים להזיזה, בקלות יתירה, כמסיר פי צלוחית, יש לו גם כוח רוחני רב, הוא נאבק במלאך כשהוא צריך. והכוח הכי גדול שלו הוא לא כל הזמן להשתמש בכח שלו, אלא רק כשברור לו שזהו תפקידו ורצון בוראו. יעקב אבינו יודע שעשיו לא יכול להזיק לו בשום צורה, לא לבן ולא המלאך ואף לא איש מיושבי הארץ ללא רשות מהקב"ה, הוא אינו מודרך על ידי פחד ומורא של בני תמותה רגילים, הרי 'כוחו גדול', הוא הגיבור המושלם, מובל על ידי גבורה נפשית מיוחדת, פסגתו הרוחנית, המיצוי של כוחותיו, הוא להיות "גיבור הכובש את יצרו" מי שכובש גם את "היצר" הזה, להשתמש בכוח העצום שלו... - - - - - - - אין לי שמץ של הבנה במהות כוחו של יעקב אבינו, חלק מהמרכבה העליונה, כל הסבר שלי לגביו ישמע כקירקור צרוד של תרנגול המתבונן בבני אדם, אך חשבתי לעצמי שהדברים נכתבו ע"י רש"י כדי שגם מכור כמוני יוכל ללמוד מהם, לדוגמא - שכח הוא אמצעי לעשיית רצון הבורא, לא מטרה, כפי האמור בצעד האחד עשר – 'כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכח לבצע זאת'. להלן ההסבר, כל חיי הבוגרים היתה לי יראת כבוד כלפי בעלי כח, השליטה הפכה בעיני לערך עליון, ניסיתי להשיגה בכל אמצעי, וכשנדמה היה שהצלחתי הבינותי שאיבדתי את עצמי. וכך באתי ל 12 הצעדים וגיליתי שבכדי להשיג כח עלי להודות שאני חסר כח - חסר אונים. ולהתנהג כמי שאיבד את הכח. וזו היתה ההתחלה של טרנספורמציה מוחלטת שחולל כל יכול באישיותי. אחרי הצעדה, מאחד עד עשר, תוך כדי שאני לומד את עצמי מחדש, גיליתי שאמנם יש בי חסר מהותי אך אין זה אומר שאין לי בכלל כח, יש לי, רק שהוא חסר, באופן אישי אני מכיר לא מעט מכורים מוכשרים מאוד. שמתפרנסים ברווח ממגוון מקצועות חופשיים. ראיתי מכורים נקיים ומפוכחים, יצירתיים, מרימים כנסים, סדנאות, שבתות, האנרגיות שהם מביאים איתם... משהו... (למסופקים שביננו אציע לקרוא את הפרק למעסיקים בספר הגדול) לסיכום, כיום נראה שמה שחסר לי הוא - כח לדעת מתי להפעיל כח. כשחיי עוברים דרך מסננת הצעדים ומתועלים לכיוון הנכון, גם השמיים אינם הגבול. זוהי בקשתי לתבונה להבחין בין מה שלא בתחום אחריותי והנני מבקש עליו שלווה, לבין מה שאני נזקק לאומץ – לכח, בכדי לנקוט לגביו בעשייה. אבל ישנו האחד, ולו מלוא הכח, מי יתן ואפנה אליו עכשיו. לקריאת סיפורו האישי של הכותב חלץ כאן ___________________________________
ויצא. כמוני ממש. מאת: הרב משה ארז דורון אחרי שיעקב זכה למה שזכה, אחרי שהשם התגלה אליו בחלום יצא יעקב לעודד ולעורר את כל הנשמות. "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם - שהלך להודיע עניין זה לכל החפצים לשוב להשם יתברך, כדי שיתחזקו בכל פעם ולא יפלו לעולם" (ליקוטי הלכות מתנה ד' י"ג) מי הם "בני קדם"? רבי נתן אומר שזה מרמז עלינו. אנחנו בעצמנו. נשמות קדומות וקדושות מאד, שקדמו לבריאת העולם, "שאלו הנפשות יקרות וגבוהות בשורשן מאד, אך נפלו לארציות וגשמיות וצריכין להשיבם לשורשם" (מתנה ד' י"ג) השורש שלנו - קדוש מאד, אבל המקום שלנו - נמוך מאד. "וירא והנה באר בשדה והאבן גדולה על פי הבאר". לכל אחד מאיתנו יש בתוכו באר מים חיים, מקור של נביעת התחדשות וחיות, אבל את מקור החיים הזה מכסה אבן גדולה. הלב אטום, סתום וחתום, ומרוב אטימותו אין לנו שום גישה לחיים האמיתיים ותמורתם אנו מוצפים בדמיונות. "כי בכל דרגא ודרגא יש שם דמיונות אלו שהם בחינת האבן גדולה שעל פי הבאר". כמו יעקב, גם הצדיקים הגדולים שבכל הדורות רואים את שני הצדדים הכל כך סותרים של מציאותנו. את מעלתנו העצומה מצד אחד, ואת מצבנו העגום מצד שני. הדבר הראשון שהצדיק עושה זה לספר לנו מי אנחנו באמת: "ויאמר להם יעקב: אחי", רצונו לומר: "הלא אתם אחי בשורש נפשותיכם, כי אתם נמשכים ממקום גבוה מאד". אני ואתם בעצם זה אותו דבר. גם אתם קדושים ונשגבים כמוני. "וּפַעַם אַחַת סִפֵּר (רבינו ז"ל)... זֶהוּ הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּכֶם, שֶׁנִּדְמֶה לָכֶם שֶׁעִקַּר גְּדֻלַּת וְהַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּבוֹהִים הוּא רַק מִצַּד הַנְּשָׁמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כִּי בֶּאֱמֶת לא כֵן הַדָּבָר, רַק כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָבוֹא לְמַדְרֵגָתִי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי מַמָּשׁ כִּי הָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת בֶּאֱמֶת" (שיחות הר"ן קס"ה) אחר כך הצדיק שואל אותנו את השאלה הכי פשוטה והכי עמוקה בעולם: "מאין אתם"? רצונו לומר, אחר שהודעתי לכם את עוצם קדושתכם בשורשכם, אנא התבוננו וראו: "מאין אתם"? רצונו לומר: "להיכן נשלכתם ומאין באתם עתה"? עם מה הסתבכתם? איפה אתם בעולם? למרבית הצער, התשובה המרה של כולנו היא: "מחרן אנחנו, שאנו מחרן, בחינת חרון אף, שהוא היצר הרע, שיניקתו מחרון אף ודינים שהתגבר עלינו והתגרה בנו מאד". הסתבכנו, רע לנו. הכתובת הכי מדויקת שלנו היא "חרן", חרון אף, כעס ומרירות. זה הסיפור שלנו. זה אפוא שאנחנו. לפי הרגשתנו, זה לא ממש עוזר לנו שבמקור אנחנו קדושים וטהורים, מוארים ונשגבים. המקום שלנו בפועל זה בדיוק ההיפך הגמור מזה. אבל הצדיק, שיודע את המרחק בין מה שאנחנו באמת לבין מה שהסתבכנו, יודע גם נפלנו לשם, ואיך נוכל לצאת. והוא מגלה לנו מהו הכוח העומד מאחורי כל ההסתבכויות שלנו בחיים: "ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור?" אתם פשוט מרומים. יש אחד שנראה ידיד לבן אבל בעצם הוא אויב שחור. אתם קונים את מה שמוכר לכם היצר הרע כאילו אתם חלשים ומשועבדים לקשיי החיים, אבל זה רק תעתוע. אם הייתם יודעים מה הכוח האמיתי שלכם לא הייתם מתרשמים מהשקרים האלה. הקטנות שלכם היא רק דמיון. "לבן בן נחור זה בחינת כלל כל הרמאות והערמומיות שהבעל דבר מכניס בעולם. ועיקר כל הרמאות והערמומיות של הבעל דבר הוא על ידי כח המדמה שכשאין זוכין לבררו כראוי". אפילו לרבי נתן היה הדבר לחידוש, שהוא יקר מאד, שנפשו קדושה, ומעשיו רצויים בעיני השם, עד שרבינו בעצמו אמר לו: "וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ" (שיחות הר"ן ק"מ) "וכן האדם בעצמו אפילו כשזוכה להתקרב אל האמת על ידי תוקף אמונתו צריך גם כן שיהיה לו אמונה בעצמו" (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות גילוח הלכה ב' סעיף י"ז) האבן גדולה על פי הבאר. הדמיון חוסם את הגישה למה שאנחנו באמת. אבל הצדיק הגדול מסיר את האבן בהינף יד. הוא מלמד אותנו לא להאמין לאשליות של לבן. האטימות והגשמיות שלנו אינן אלא הרגל רע, אבל אם נאמין בכוחנו האמיתי, נגלה במקום "חרון אף" ומרירות, באר של חיים מתוקים וצבעוניים. "כי כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהם, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו" (ליקוטי הלכות ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד' אות ב'). כשנדמה לי שאני חלש, שאין לי סיכוי, שהכל גדול עלי. כשלב האבן חוסם לי את הקשר עם החיים, הצדיק מזכיר לי: אל תאמין! זה רק תעתוע! אין שום סיבה ליאוש. מה שאתה באמת זה נשמה קדושה ואין סופית. יש לך אין סוף כוח. כל התפילות שלך נשמעות ורצויות. השם רואה אותך ושומע אותך. הוא כל כך אוהב אותך וכל כך שמח בך ובכל רצון טוב שלך. "כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָבוֹא לְמַדְרֵגָתִי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי מַמָּשׁ". הדרך לשם היא לא קשה ומסובכת. היא לא שייכת רק לצדיקים ולא נמצאת בעולם אחר. היא בנויה בדיוק מכל הטוב שאתה עושה עכשיו. סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים. מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. זאת הדרך. כל הצדיקים עברו בה. גם אם אתה יורד לבסוף תעלה. גם אם אתה מוצב ארצה לבסוף תגיע לשמיים. תאמין!
|
||
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה