שבת - הרב משה ארז דורון

משהו מוזר קורה: אני קם בבוקר ואין לי כוח, כאילו עבדתי קשה כל הלילה. משהו מטריד מתרחש: אני נורא מתאמץ ללמוד, להבין, לזכור, אבל בסוף היום אני מסתכל ורואה דף ריק. משהו מבהיל מתחולל: אני חי בעולם עשרות שנים. חושב, מדבר, רץ לכל כיוונים, אבל איכשהו אני מגלה שאף פעם בעצם עוד לא עשיתי כלום. רק נדמה לי שאני הולך קדימה, אבל בעצם אני מוצא את עצמי שוב ושוב לפני תחילת הדרך.

נראה לי שזה קורה, כי אף פעם לא היה לי זמן לגדול. אף אחד לא ראה שדרוש לי זמן כדי להתמלא באהבה ואמון, כדי להרגיש בטוח בעולם. הייתי עסוק בלתפקד. בלהיות בסדר. ומהר. עניתי את התשובות הנכונות, עשיתי מה שנדרש, אבל לא הספקתי להבין למה הן נכונות ולמה זה נדרש. איבדתי את החירות לחבר את הדברים פנימה. בסוף נעלמתי. נותר רק מקרן שקופיות של "אני בסדר", או "אני לא בסדר". עולם של רוחות רפאים.

אולי בכלל צריך ללכת אחורה ולא קדימה? אולי צריך פשוט לעצור?

"מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת - באה מנוחה".

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת", כותבת הפרשה. ומבאר רבי נתן "כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי שבת, דהיינו על ידי השביתה והמנוחה של שבת - על ידי זה עיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה" (ליקוטי הלכות שבת הלכה ג')

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ללא מאמץ. ומי שרוצה לפעול, חייב לפעול כמוהו. ברכות, באהבה, באמונה, בהמתנה.

אפילו הדברים הכי נחוצים לי, הכי קרובים לליבי, ילכו לאבדון ויהיו מוחמצים לעולם, אם אנסה לקטוף אותם טרם זמנם. מה שנלקח בכוח מלא רוח רעה של ישות עצמית. אם אנסה לעשות משהו שלא הגיע זמנו, אני אשבור את עצמי. אם אני אתבע ממי שאיתי, אשה או ילד, להשתנות מהר, אני אשבור גם אותם.

אני לא רוצה יותר לפעול מתוך רחמים עצמיים, אני מוותר על נקמה במי שלא ראה אותי. אני מסכים לעצור, לראות את התלויים בי ולבלום בעבורם את הבהלה הפנימית. אני לא אהפוך אותם לאבק רק בגלל קולות פנימיים שדוחפים אותי למהר ליעד שלא קיים.

אני משנן לעצמי: כוח הפעולה האמיתי בא מתוך מנוחה. קיום כל המעשים אפשרי רק בגלל ההשגחה. אתה פועל עם השם והשם פועל איתך. תיכנע. תפסיק לקחת דברים בכוח. רק זה נקרא הצלחה.

"כי בעניין זה של פגם הדוחק את השעה בזה נכשלים הרבה בני אדם גדולים וקטנים עד שנוגע הפגם גם בצדיקים גדולים ונוראים. כי כל העבירות והפגמים של כל בעלי עבירה נמשך רק מבחינת דוחק את השעה שאינו רוצה להמתין, כי אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ואם היה ממתין איזה שעה היה זוכה בעולם הזה ובעולם הבא. וזה עיקר החטא והפגם של אדם הראשון, שלא המתין עם זווגו עד ליל שבת ולא די בזה רק רצה תיכף לידע כל הידיעות שהיו נעלמים ממנו שזה היה עיקר הסתת הנחש כמו שכתוב: "והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע". נמצא שדחק את השעה בכל הבחינות". ("ליקוטי הלכות גזלה ה' סעיף ז'")

אני צריך לעשות את כל מה שאני יכול, אבל באפס כוח. גם כשאני ממתין ולא יכול לעשות דבר, אני בינתיים עסוק בלחשוף ולבנות רצון. לחזק את עצמי לגבי הכיוון שאליו אני רוצה להגיע. אני בטוח שכוח ההתכוונות שלי, כמו מים בסלע, יחצוב לי את הדרך. כשהכלי יהיה מוכן, כשהפרי יהיה בשל, הקליפה תבקע. האור יגיע.

מהמקום שאני ריק מתחבולות איך לפתור את הבעיות, איך להכניע את הקשיים, איך לשלוט במציאות, אני יכול להתחיל לרצות. אני מסכים להיכנע. אני מודה ששום דבר לא באמת בידיים שלי.

סוף סוף אני נהיה קטן. ואז - ברחמי שמיים, אני מתחיל באמת לגדול. כשהשם איתי, אני יכול.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן