התסביך הדתי שלי

אשתדל לעשות את זה ברור ולכן אפתח בהבהרה: המחלה שלי (מחלת ההתמכרות למין) איננה מחלה דתית והפתרון שלה הוא לא פתרון דתי. בדיוק כפי שאדם ששבר רגל צריך רופא ולא לימוד תורה, ובדיוק כפי שאדם שחולה בסכיזופרניה או כל מחלת נפש אחרת צריך פכיכולוג ולא ייעוץ מרב, כך גם במחלה שלי. יתירה מזו, במחלה שלי ישנה חשיבות רבה יותר לפנות לאנשי המקצוע וזאת כיון שהיא משלבת שלושה מרכיבים שונים: פיזי, נפשי ורוחני, וכך היא הופכת למחלה שהסיכויים לפתור אותה בעצמי או באמצעות שיחות חיזוק הם אפס מאופס. זאת הסיבה בגללה בקבוצות של 12 הצעדים לא מדברים על דת בכלל, כיון שהנסיון לפנות לעזרה דתית יכול לתת לנו את הרושם המוטעה כאילו זה במקום ללכת לרופא - והתוצאות הרסניות.

(במאמר המוסגר ובקצרה אסביר שהמילים דת ורוחניות למרות שהם דומות, בפועל הם מייצגות מושגים שונים לחלוטין. ישנם אנשים דתיים מאוד שאינם רוחניים בכלל, וישנם אנשים מאוד רוחניים שלא שייכים לשום דת. בויקיפדיה מתוארת רוחניות בערך כך: רוחניות היא דרך חיים המטעימה את המימד הנפשי והפנימי של הקיום. מרבית ההשקפות הרוחניות רואות את חיי הרוח כעיקריים ואת החיים החומריים, הפיזיים, החיצוניים - כמשניים בחשיבותם. השקפות רוחניות רבות נסמכות על אמונה בקיומה של מציאות על-חושית כמו אלוהים.)

ובכל זאת, לפן הדתי יש מרכיב חשוב במחלה שלי והוא נמצא ברקע גם בהחלמה.

למה הגעתי להחלמה? כי כאב לי נורא מהשימוש בתאווה. למה אני נשאר בהחלמה? כי היה לי רע במחלה. נקודה. אני לא כאן כיון שזה אסור או כיון שאשתי תפסה אותי או כיון שזה לא מוסרי או כל סיבה טובה אחרת. אני כאן רק בגלל סיבה אחת: רע לי בתאווה ואני רוצה חיים נורמליים. לומר שהגעתי להחלמה בגלל שהתאווה אסורה על פי התורה, זה כמו לומר שאני נושם רק כיון שכתוב "על כרחך אתה חי" אבל אם זה היה מותר - הייתי מפסיק לנשום ומת. נראה לי די הזוי לומר שישנו אדם שלא מתאבד רק בגלל סידורי הקבורה שלו או בגלל שזה עבירה. אדם נורמלי לא מתאבד רק כיון שהוא רוצה לחיות. למה הוא רוצה לחיות? זאת שאלה טובה אבל די מוזרה ואני משאיר אותה לפילוסופים ואנשי האקדמיה. זה לא נוגע לי.

אז למה אני בהחלמה? כי אני רוצה לחיות, ורוצה חיים נורמליים בלי כאב אין סופי. מה כאב לי במחלה? הכל. טוב, באמת הכל כאב לי, אבל אפשר גם לנסות לפרוט את זה לפרוטות ולדלות מתוך המכלול כמה סוגי כאב שונים. לא כל סוגי הכאב ליוו אותי לאורך עשרים שנותיי במחלה, חלקם באו וחלקם הלכו. למשל כאב הבגידה באשתי הגיע רק אחרי החתונה, ולאידך כאב העבירה והאיסור עזבו אותי שנים רבות לפני שהגעתי להחלמה כיון שבשלבים המתקדמים הייתי כבר כל כך מסומם מתאווה שהאיסור כבר לא תפס מקום בכלל.

אחד מסוגי הכאב היה הכאב הדתי. אני לא מדבר רק על הכאב מכך שזה אסור, אלא בעיקר על הכאב שנגזר מכך, והוא הכאב של פיצול האישיות הנורא. גם אם בתוכי כבר השלמתי עם העובדה שאני עובר עבירות (כך חשבתי לתומי לפני שהבנתי שאני חולה), עדיין לא יכולתי להרגיש אדם שלם. ההרגשה הזאת של שני בני אדם שחיים בגוף אחד היה מרכיב חשוב בכאב אותו לא יכולתי להמשיך לסבול. במשך שנים הסתכלתי על החברים שלי, הידידים מבית הכנסת וכל החברה שבה אני חי ולא הרגשתי קשור ושייך. איך אוכל להרגיש שייך בזמן שאני נופל שוב ושוב בדברים שהם היפך גמור מהחזות אותה אני מציג כלפי חוץ? אז היו זמנים שניסיתי להיות כמו כולם ולהילחם מלחמת חורמה בתאוות, והיו זמנים שבהם החלטתי להתעלם מהעולם בו אני חי כיון שמצב אחר היה בלתי אפשרי. שתי הדרכים - למותר לציין - נחלו כישלון מהדהד.

ואז הגעתי לתכנית וראיתי אנשים כמוני, אנשים טובים, שומרי תומ"צ, אנשי משפחה נורמטיביים ובעלי מעמד בחברה הדתית והחרדית, והם חולים. בדיוק כמוני. זה היה הלם לא פשוט, אבל כשהסתכלתי עליהם יכולתי לראשונה לראות את עצמי במראה. כשראיתי אותם ואמרתי לעצמי "לא יכול להיות. אין מצב שהם עשו דברים כאלו", הבנתי שהם אומרים את אותו דבר עליי. ושנינו צודקים... אין מצב שאני או הם עשינו את מה שעשינו.

אבל אנחנו חולים.

אז נשארתי בהחלמה ומאז - בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי, 447 ימים, כל יום רק להיום.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן