נו מור דרמטיש!

היו לי לא מעט התמודדויות בתחילת הדרך, מעבר לתאווה, אתגר משמעותי במיוחד היה להכיל את החד גוניות של ההחלמה, נהיה לי פשוט מצ'עמם. תבינו, הייתי רגיל לטוס עם מכונית מרוץ, לדהור מריגוש אחד למשנהו, ופתאום מציעים לי סוסיתא חבוטה, כמו לרכב על חמור מיושן. הטלפון שרטט לאורך היום והלילה משיחות וסמסים של מחלה, נדם. ועורר לי אתגר גדול נוסף - שפע של זמן פנוי, סדר היום שהיה כל כך עמוס בתאווה השתנה בבת אחת, זה הפך להיות עניין של להיות או לחדול.

בפוסט הזה אחלוק איתכם כמה מחוויותי בתחילת דרכי, אתפלל לאבאל'ה שיהיו הדברים לתועלת.

הדבר הראשון שהייתי צריך להבין הוא שיש לי בעיה אמיתית עם ריגושים, בלי קשר לתאווה. כן, הדופק המואץ, דפיקות הלב המהירות, מסבכים אותי, מפעילים לי את 'המערכת' לא נכון. אדרנלין בכמויות מוגברות שמשתחרר לי בדם לא טוב לי. אני פשוט לא יכול לעצור את ההיי שהגוף שלי נכנס אליו, קרה לכם שהייתם באולם שמחות, מוזיקה בקולי קולות, עור התוף הולך להתפקע וזזתם הצידה להירגע, לנוח כמה דקות, ולא הצלחתם כי הרגל עדיין קיפצה לה בחוסר שליטה... זה אני.

היה עלי להתחיל לחיות ללא דרמות, משימה לא פשוטה לשחקן שחי מבמה, הורדתי הילוך בכל תחומי חיי והפכתי ברגע לבנאדם משועמם, פקעת עצבים עם המון זמן פנוי, כל דבר עצבן אותי, מגרירת הכיסא של התינוק שזה עתה למד ללכת, ועד קול שתיית השוקו של מי שעדיין לא למד לשתות ללא קש... דרך לעיסת ארוחת הערב של הצאצא הבוגר יותר, לא נעים. הפכתי למובטל המאשים את כל העולם בחדלונו. הצורך בתעסוקה הפך קריטי.

שבועיים 'אכלתי' ת'ראש לכל מי שבא עימי במגע. זה הספיק. בעצת איש מקצוע ובברכת הרב שלי הכנסתי מחשב לבית, יחד עימו נקבעו כללים ברורים של מה וכמה, היכן אני יכול לגלוש ולהיכן לא, נדרשתי לכנות עצמית גבוהה. היה לי חשוב שלא להפר את האמון האישי שלי. התחלתי לכתוב (היה תענוג ללמוד להקליד) לגלוש ולצפות, אני לא בא להמליץ לאף אחד לקנות מחשב ולטחון סדרות (חברים, עונה שלימה של 24 ב 24 שעות!) אבל במקרה שלי זו היתה הצלת נפשות, שלי ושל הסובבים אותי, המקום הנמוך ממנו טיפסתי, חייב התייחסות ספציפית. (לא להחליט לבד, להתייעץ!)

כאן המקום לציין שבמחלה לא העזתי להכניס לבית מחשב ואינטרנט, רציתי להתאים את המציאות להעמדת הפנים מול אשתי. והרי 'הסתדרתי' הייטב בשימוש בלעדיהם, נראה לי שהיה שם גם פחד, ידעתי שהם 'ישדרגו' לי את השימוש, ולא רציתי לסתום עלי את הגולל. היה ברור לי שכניסתם לבית תהא בבחינת המסמר בארון קבורתו.

וגם שם, בעולם המדיה, למדתי מה אני יכול לראות ומה לא, סרט אימה אחד הספיק לי... לילה אחד ללא שינה במהלכו סגרתי את כל החלונות והגפתי את כל התריסים. והייתי עסוק בחיפוש עיניים מפחידות מתחת לספה, בגלל ששמעתי רישרושים מהסלון, גרם לי לעזוב את הז'אנר הזה. ויתרתי במהירות גם על הפנטזיות של מדע בדיוני (פשוט התחלתי לפנטז ולא רק על מדע... וגם הדברים לא היו כל כך בדיוניים) מתח ואקשן ברמה סבירה עשו את העבודה, הקפדתי שלא יהיו עם התרגשות גדולה מדי.

בשלב מאוחר יותר הספונסר קרא לזה, 'למלא את המשבצות'... ובדברים איכותיים יותר, הוספתי שעות במקום העבודה, הלכתי לעוד קבוצות, התחלתי לספנסר אחרים, התנדבתי בארגון למען הקהילה, ולמדתי לחיות בלי דרמות. נכון להיום גם כמעט בלי המדיה לסוגיה, בהתחלה היה מצ'עמם. אבל ידעתי מה המחיר של הבלאגן ולא הייתי מוכן לשלם אותו יותר. לפעמים לא ברור לי איך חייתי אז, המירוץ הזה היה מטורף בלי קשר לתאווה, אי אפשר לחיות על טורים גבוהים כל כך.

במשך הזמן למדתי להנות מהשקט, יש לי לא מעט רגעי שלווה, ככלל היום עובר עלי בלי רעש בתוך הראש. תכל'ס, החיים על רכבת הרים לא מתאימים לאיש כמוני, השתכנעתי, נו מור דרמטיש.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן