| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
קנה סוף דק "מה שנראה בתחילה כקנה סוף דק, נתגלה כידו האוהבת ורבת הכח של האלוקים" ( AAהספר הגדול עמ' 27) כשקראתי את המשפט הזה לראשונה לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת. כיום לאחר זמן בתוכנית אני יכול להבין ולהבחין אלו עוצמות הוא מכיל, המשפט המדהים הזה אוצר בקירבו את הסיפור שלי כולו. בשימוש ובהחלמה. בשימושים האחרונים שלי לא הבנתי כמה אני מסטול (וטוב שכך) מרוב שימוש לא תפסתי שאני פשוט טובע. הייתי מטושטש מכדי לקלוט באיזו סערה חיי נתונים. עד שלא הפסקתי להשתמש לא הבחנתי כלל בצונאמי הרגשי העצום ובנחשול האשמה הבושה הפחד והחרדה הקיומיים שנוצרו מרעידת האדמה הנפשית שלי. רק כעבור זמן הבנתי שהדבר המרכזי ממנו הייתי מבועת היה שיתגלה פרצופי האמיתי, אימה של ממש אחזה בי כל אימת שחשתי שהנה הרפש צף וקלוני מתגלה לעין כל, בשלב הסופ(נ)י של המחלה היה לי ברור שאני לא יכול להפסיק, ולכן אפילו לא ניסיתי, צפתי כבקבוק אטום על המים, כשכל אדווה סוחפת אותי לכיוונה. לא הייתי צריך שום סיבה כדי להשתמש. השתמשתי סתם. אבל לא רק, בדרך כלל היו לי 'סיבות טובות' לשימוש, כל טיעון מטופש וחסר יסוד הפך למוצדק ברגע נתון, והיו לא מעט צידוקים ראויים שכאלו. למעשה כל דבר הפך לטריגר, ואני מתכוון לכל דבר, קחו לדוגמא ויכוחים, הישראלי מצוי מתווכח, עם כל אחד, בוס חבר בן משפחה או יריב, וזה לא משנה על מה נסוב 'הויכוח', השקפה פוליטיקה כלכלה רבנים, עם הסכמה או בלעדיה, לבסוף תמיד הייתי מרוקן, ואתם יודעים היכן מכור הולך למלאות את הריקנות שלו... בעיני רוחי הסובבים אותי היו אחראים ישירים למצב שלי, אבא אמא אחים מורים לשעבר רבנים בהווה מאחזי עיניים בעתיד ומעל לכל. מנצחת ראשית על קונצרט הבלהות האישי שלי - אשתי 'היקרה'.. כיום אני יכול לחייך איתה יחד על השטות הזו, נראה שאם היא לא היתה הייתי חייב להמציא אותה. האמת, שלמעשה זה בדיוק מה שעשיתי. הלבשתי הצמדתי והדבקתי עליה הכל. היא היתה הסיבה לכל שינוי במצב הרוח שלי, "קשרתי לכיתרה" 'מעלות' רבות שלא היו בה. הייתי כל כך אגרסיבי בשיכנוע הפנימי והטיעונים החיצוניים שלי שהם השפיעו עליה. ניצלתי את חינוכה כרעיה מסורה, ודרשתי שתוכיח כשרותה מדין 'אישה כשרה העושה רצון בעלה'... לאט ובטוח היא השתכנעה שאינה עושה מספיק, שרק אם היתה משתדלת יותר, התוצאה המאכזבת היתה שונה. משפט המפתח היה – 'הפסיקי לעשות לעצמך הנחות'... דחקתי בה אל מעבר ליכולותיה, בניסיונה לרצות את הבלתי מרוצה. גם כשהתחלתי לצעוד וגיליתי את חסרונותי הבלתי נתפסים, לא הרפיתי ממנה, עדיין הייתי עסוק בה. משל פגמיה יפחיתו מעומת שלי. והיא בתעצומות נפש שלא מהעולם הזה, החרישה, האמינה שיום יבוא ודברים ישתנו. למעשה האמינה בי כשלא האמנתי בעצמי. הסכימה להישאר עימי למרות שלא היטבתי עימה, המשיכה לצוף לצידי כקנה סוף דק... כרכה גורלה בגורלי בשליחות אמיצה, קירבה אלי את ידו האוהבת ורבת הכח של אלוקים. אני בחוליי החשבתי את נאמנותה כחולשה, כמשענת קנה רצוץ, כיום אני יכול להבחין בתרופה הגדולה שהצמיח למכתי, הוא זה שאהב תמיד שם בתוך ידי יתד איתנה של אמונה צרופה בדבר שליחותה, לאחרונה קראתי בספר 'כפי שביל רואה זאת' פיסקה שצימררה אותי, דמעות אסירותודה הציפו אותי ושטפו את לחיי, ביל כותב על המסקנה החד משמעית שלו ושל דוקטור בוב - בלעדי נשותינו, אן ולויס, שנינו היינו לבטח מתים. היום אני יודע בוודאות, בלעדי אשתי הייתי לבטח באשפתות, מוסרית ורוחנית, ויש סיכוי לא מבוטל שגם פיזית ממש. תודה לך אבאל'ה ששלחת אלי את ידך רבת הכח האוהבת. תודה לך אישה שהיית שם. שאת שם. לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
