| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
התמכרות לכל החיים חבר כותב בפורום: חברים יקרים, הפחדתם אותי. הבנתי שיש לי בעיה, הבנתי שאני מכור, אבל גם הבנתי שאי אפשר לצאת מזה!!! זה לכל החיים!!! אתה יכול להיות נקי 50 שנה, אבל אתה לעולם ועד בכוננות! זה מזעזע אותי מאוד! מה, האם לא אהיה נורמלי יותר? האם אין מצב בו אוכל סתם להסתובב ברחוב ולהנות מהשמש הזורחת? תמיד אני אצטרך להוריד את הראש? תמיד להתמודד? לא אוכל לצאת לנופש משפחתי ללא פחד? לא אוכל להכנס למעיין נחמד בלי לפחד? לא אוכל להזמין את השכנים לארוחה בלי שיעברו לי מחשבות בראש על השכנה? לא אוכל לשמוח שביתי מביאה חברה הביתה בלי שיהיו לי סרטים בראש? אותי זה מייאש... זה כבר לא משנה אם אני חולה או רע, אני כבר לא רוצה להיות, לא רוצה לחיות... זה לא חיים... וככל שאני חושב על זה יותר, כואב לי הראש.... ממש פיזית... וההרגשה שמשהו נמצא קבוע סביב הצוואר וחונק אותי, גורמת לי לזעוק זעקת יאוש אילמת שאף אחד לא שומע... יש לזה סוף??? 'סוד הכניעה' כותב: הו, המחר. בלי ספק, אחת ממלכודות הדבש הטובות שנוצרו. אם מחר אני לא יכול להיות מאושר, אז בודאי כדאי לסבול היום. עד כמה שזה לא הגיוני, זהו בדיוק ההגיון בראשו של המכור. הרי אף אחד לא יכול להבטיח לי שאהיה נקי חמישים שנה (כאילו שמישהו יכול להבטיח לי שאקום מחר בבוקר), מה שאומר שאני לא יכול להיות בטוח שיהיו לי חיים מאושרים בגיל שמונים, אז המסקנה היא... שעדיף לסבול עכשיו, וכל המרבה הרי זה משובח. זה לא הדבר היחיד שדפוק במה שנקרא "הגיון של מכור", יש עוד הרבה דברים. למשל יום שבו אני מבואס כי לא הצלחתי בכמה דברים, אז הדבר הכי הגיוני עבורי הוא ללכת לאונן או משהו כזה כדי להרגיש הרבה יותר גרוע. זה כמו לנסות לפתור גירוד בראש עם מכות בפטיש חמש קילו. וכמובן ההבטחה ההזויה שאני מבטיח לעצמי לפני כל נפילה ש"הפעם זה יהיה אחרת", ובטוח הפעם יהיה כיף, למרות שאלפי פעמים הוכיחו לי שזה קשקוש מקושקש ותמיד אני רק סובל. לא נורא. בא נראה מה בכל זאת כל כך מציק לי. אה, כן, הייתי בטוח שאני יכול לשלוט בתאווה הזאת, וביום שרק ארצה מספיק, הכל יהיה פשוט שייך להיסטוריה. אבל זה לא ככה, ומסתבר שהעסק הזה רציני. לא מתאים לי. אוקיי, ומה עם האדם שאיבד רגל בתאונה? או מי שחולה בסוכרת וצריך כל החיים את הסיוט הזה של האינסולין? שלא לדבר על אלו ששוכבים בבית לוינשטיין במצב חסר תקנה במשך שנים. אני לא מבין את החשבונות של אלוקים, לא מבין למה הוא גורם לאנשים למות או להיות חולים, וגם לא מבין למה הוא בחר אותי להיות חולה, אבל באותה מידה אני לא מבין למה הוא הביא אותי להחלמה. אני לא מנסה להתווכח איתו, לא עם המחלה ולא עם ההחלמה. אני אומר לו תודה כי אני יודע שהוא מבין יותר טוב ממני ורוצה עבורי טוב. נכון, לא זה כיף להיות חולה, אבל במחלה שלי יש משהו מעניין: כאשר אני מודה שאני חולה - אני כבר באמצע הדרך להחלמה. האמת היא שבכל מחלה נאמר שידיעת המחלה היא חצי תרופה, אבל אצלנו זה הרבה יותר. אז בהחלמה לימדו אותי על "תכנית 24 השעות" (שלפעמים הופכת כמובן לתכנית 12 השעות או אפילו פחות מכך). הרעיון הוא שאלוקים באמת לא נתן לי את האפשרות לשלוט בכל החיים, ובודאי שהוא לא נתן לי אפשרות לשלוט בעבר או בעתיד. מה שכן, הוא נתן לי כל פעם יום אחד, ובמהלך היום הזה הוא רוצה לראות שאני עושה את המקסימום. התוצאות הן לא באחריות שלי, אבל ההשתדלות היא כן. אז במקום לדאוג לשאלה הקשה איך אצליח להגיע לקבוצה כאשר אני בבית אבות מרותק לכיסא גלגלים והאחות לא מוכנה לקחת אותי לקבוצה של סקסוהוליסטים, עדיף שאדאג לחצי שעה שנותרה לי עד שאני הולך לישון. לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
