להודות בחוסר אונים

חבר כותב בפורום:

אני מכיר כבר את האתר הזה כחצי שנה, אבל תמיד חשבתי שאני כן אוכל להינצל בלי זה, אבל עכשיו אני אבוד, אני"על סף ייאוש" אני כבר לא יודע מה לעשות, כי גם אם אחסום את הכל אני  אמצא עוד תמונה ואז התאווה תתנפל עליה, כך שאני מרגיש שהסינון הוא רק מרחיק אבל התאווה גוברת מיום ליום ואני לא רוצה לחשוב איפוא אני אהיה מחר, רבותי נא ונא את עזרתכם אני צריך ומבקש!!!!

'סוד הכניעה' כותב:

שלום חבר,

ברשותך אתייחס לנקודה המרכזית של הדברים כפי שאני רואה אותם, כי אפשר לדבר על המצב האישי, אפשר לדבר על היחסים עם האישה (שנפגעו בין אם אני מודע לכך ובין אם אני לא), על הפיצול אישיות, על הבעיה הדתית ועל עוד כמה דברים, אבל כל אלו לעניות דעתי הם נושאים צדדיים. עיקר הענין הוא להבין מה באמת המצב שלי. יש המון סיסמאות וקלישאות שמתארות את הנקודה שאני רוצה להבהיר, כמו "ידיעת המחלה חצי תרופה" וכיו"ב, אבל הרעיון ברור גם בלעדיהם.

אז מה היה לנו שם? שנים על גבי שנים שאני עושה משהו שאני לא רוצה לעשות, וכל פעם בטוח שהפעם זאת הפעם האחרונה. כל פעם אני מפסיק, שורף את כל הגשרים בדרך אל התאווה, מעמיס על עצמי עוד קצת מצפון, דת והבטחות, וכל זה מחזיק ל... (השלם את החסר). אדם שפוי היה עושה אחד ועוד אחד ומגלה שהתשובה היא שתיים, אבל אני עשיתי אחד ועוד אחד ותמיד התשובה היתה אחד. אף פעם לא באמת הבנתי שאם אני מחבר את הדברים בצורה הגיונית אני מגיע למסקנה שאני חסר אונים מול התאווה ושאין לי שום סיכוי לנצח אותה. במקום זה המסקנה שלי היתה שלא רציתי מספיק/לא ניסיתי מספיק/לא למדתי מספיק/לא חסמתי מספיק/ וכן הלאה.

אז רציתי יותר/ניסיתי יותר/למדתי יותר/חסמתי יותר, אבל התוצאה של כל אלו היתה אותו דבר: נפילה ושוב נפילה ושוב נפילה. ולא משנה כמה נפלתי, לא הרמתי ידיים, לא נכנעתי, במקום זה נלחמתי יותר חזק.

הנקודה היא שבו היה ברור שזה לא עובד יותר, כי גם לרצון ולחסימות וללימוד תורה יש גבול, ולעומת זאת לכאב אין גבול. הנפילות לא נהיו יותר כייף אלא יותר כואבות, וכל פעם הגעתי למאבק עם ידיים יותר חשופות כי לאט לאט הבנתי שזה לא באמת יעזור לי. הציפור הקטנה שבתוכי לחשה לי שלא משנה כמה אנסה - המאבק הזה נידון לכישלון. לא רציתי להודות בזה כי זה אומר שאני כישלון וזה אומר שלכל החיים אמשיך ליפול ולא רציתי את זה, אבל מפעם לפעם הבנתי שזה באמת המצב.

ואז הגעתי לקרקעית שלי ואלוקים שלח אותי לתכנית 12 הצעדים, שם שמעתי את הצעד הראשון והיה ברור לי שזה בדיוק אני. "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". זה התמצית של מה שאני מנסה לומר, והחברים הוותיקים שניסחו את המשפט הזה כתבו אותו עליי. ההודאה הזאת היתה הצעד הראשון והמרכזי ביותר לכיוון השחרור מהשיעבוד הנורא הזה.

אני לא מכיר אותך ולא יכול לומר עליך כלום, אבל אני יודע שאני חסר אונים מול התאווה. אני גם יודע שבלי הודאה כנה ומלאה בחוסר האונים שלי, אמשיך לבזבז את חיי במאבק חסר תועלת מול כח גדול ממני.

ומה איתך?

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן