מאבק של לב ומוח

חבר כותב בפורום:

אז אני כן חסר אונים או לא? השכל אומר לי שאני חסר אונים מול התאווה, שהרי ניסיתי כל כך הרבה פעמים ולא הצלחתי, אבל הלב שלי צועק אלי "לא, אתה אשם! לא עשית מספיק במלחמה נגד התאווה!", וכאות על כך הוא מתחיל להביא לי כל מיני אנקדוטות שכאן לא התגברתי בתפילה וכאן לא התגברתי בתורה ועוד דברים כאלה, ואז אני מתחיל לחשוב, "וואלה, אולי הלב צודק, אולי אכן לא עשיתי מספיק מול התאווה". ואז אני נהיה לגמרי מבולבל עד שאני כבר לא יודע עם מי הצדק, זאת אומרת, אני כן יודע, בראש אני יודע שאני חסר אונים, אין לי שום דרך אחרת להסביר את הנפילות הרבות והתכופות על אף כל מה שעשיתי עד הנה, אבל בלב אני מרגיש שאני לא חסר אונים, בלב אני מרגיש שלא עשיתי מספיק, בלב אני מרגיש שאני בן אדם חלש כמו זבוב שאינו יכול להתמודד עם שום דבר בחיים, וזה הורס אותי, אבל אני לא מצליח לשכנע גם את הלב שלי שאני חסר אונים, למה? כי אני עדיין לא נפלתי לקרקעית.

'סוד הכניעה' כותב:

אז מה, באמת כל העסק הוא פשוט מלחמה בין הרגש לבין השכל? לו יצוייר שאני הולך עם השכל נטו, האם זה אומר שאני נקי? הרי ההגיון ברור והמשוואה ברורה עוד יותר: תאווה=סבל, אם כן, נראה שמה שאתה כותב זה נכון. כל מה שצריך זה להפעיל את השכל שיגבר על הרגש ואני צועד חופשי ומאושר לעבר העתיד המזהיר.

מה שלא מסתדר לי בכל הסיפור היפה הזה הוא שגם השכל שלי (כן, זה שאמור להסביר לי כמה רע ליפול), הוא בכלל חלק מהרעים. השכל הזה שהיה אמור להיות הכלי הכי חזק של הטובים במלחמה הזאת, מחליף צדדים כמו איזה שבשבת בסופה, ורגע אחרי שהוא מסביר לי כמה רע ליפול וכמה זה יכאב לי וכן הלאה, פתאום הוא מסביר לי שהכל יהיה בסדר והנפילה זה הדבר הכי טוב שיש.

אז אולי נשים רגע בצד את כל הענין הזה של שכל ורגש וננסה להיות כנים עם עצמנו. כי איך שאני רואה את זה, הנקודה היא לא שכל ולא רגש (ובמחילה, גם לא לגמרי צעד 0 או צעד ראשון), אלא הענין הוא הרבה יותר פשוט: האם אני מוכן לוותר על התאווה?

כן, להילחם זה קל. להפסיק זה אפילו יותר קל, זה כמו לעשות דיאטה בין הארוחות. אבל לוותר על התאווה זה קשה, אפילו קשה מאוד. בעיקר כיון שאף אחד לא מבטיח לנו שזה יסדר לנו את החיים, וגם אף אחד לא פתח תחנת חלוקה לסמים קלים עבור המסוממים הכבדים. אני מסומם כבד שצרך תאווה באופן קבוע במשך עשרים שנה, ופתאום אמרו לי שאין יותר סמים - גם לא קלים. תחנת החלוקה של הרשות למלחמה בסמים שינתה כיוון והיא נסגרה. אז מה אני אמור לעשות כאשר אני תקוע מול עצמי ולא יכול להירגע עם קצת תאווה?

הוויתור הזה, גם במחיר הכאב שיבוא איתו, הוא מה שמונע מאיתנו להודות בחוסר אונים. כן, אנחנו עוטפים את זה בכל מיני סיפורים יפים כמו הטענה שאנחנו לא באמת משוכנעים שאנחנו חסרי אונים, או שהתכנית לא מתאימה לנו או שאנחנו מפחדים מחשיפה וכן הלאה, אבל בסופו של דבר זה הכל מחשבה של מכור - ככה עובד הראש שלנו. כשאני לא מוכן לוותר על עוגת שוקולד, אני יודע לספר לעצמי שזה דל קלוריות, ושבכלל אני עומד לעשות ספורט היום ועוד אלף תירוצים אחרים, אבל זה הכל קשקוש, כי האמת היא שאני פשוט לא רוצה לוותר. נקודה.

לכן, אני חושב שהשאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא הרבה יותר פשוטה: האם אני מוכן לוותר על התאווה?

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן