להודות בחוסר אונים

מה הקטע הזה של להודות בחוסר אונים? הרי אם נותרה בי אפילו רק טיפת שפיות, ברור לי לחלוטין שאני חסר אונים מול התאווה ואין לי שום סיכוי לנצח אותה. אני יודע שאני חסר אונים ואני מרגיש את החוסר אונים הזה היטב, אבל אומרים לי שזה לא מספיק ואני צריך "להודות" בחוסר אונים. לא רק זה אלא שהתכנית אומרת לי לעשות את זה בפני אנשים אחרים ולהודות בפניהם שאני חסר אונים מול התאווה.

נניח שאני חושב שאני מבשל טוב אבל כל פעם שאני נכנס למטבח זה מסתיים בקטסטרופה. עובר זמן ולאט לאט אני מבין שאני לא מוצלח בזה, אבל עדיין יש לי איזה דחף להוכיח שאני כן מוצלח וכן יכול לבשל. אז אני מנסה שוב ושוב וכל פעם מתבאס מחדש מהתוצאה. ברגע, שהעוגה יוצאת מהתנור, אני רואה את מעשי ידיי ומבין שאני לא בשלן גדול, ובטוח שלא אעשה את השטות הזאת שוב, אבל זה לא מחזיק מעמד. בראש שלי אני מבין את הדברים, וגם הרגש שלי פגוע ומרגיש היטב את הדברים, אבל זה לא מספיק.

אני צריך להודות שאני חסר אונים. לעמוד מול עצמי, לקחת את הרגשות וההבנה האלו שיש לי, ופשוט להודות שאני חסר אונים, כי בלי זה - אני ממשיך לעשות שטויות. אבל גם אם אני מודה בפני עצמי, זה לא יספיק, כיון שבפעם הבאה שיתקוף אותי הדחף לבשל - אתעלם מכך שרק אתמול הודיתי שאני דפוק בזה ואכנס שוב למטבח. לעומת זאת אם אכנס את כל בני ביתי ואודה בפניהם שאני לא מבשל טוב, אז בפעם הבאה שארצה להיכנס למטבח, יהיה מי שיזכיר לי את מה שרק אתמול הודיתי בו בפניו.

אבל כל זה הוא רק השלב הראשון בכניעה מול התאווה. להרגיש ולדעת שאני חסר אונים לא היה מספיק עבורי, אבל האמת היא שגם הודאה בחוסר אונים יכולה להיות חסרת משמעות לחלוטין אם לא אצעד צעד אחד נוסף קדימה: להתנהג כחסר אונים.

הרי אם אני מודה שהתאווה חזקה ואני חלש, אז זה אומר שלא אנסה להתמודד איתה, בדיוק כפי שאדם חלש לא ייכנס לזירת התאבקות עם אלוף העולם. זה לא רק שהוא יודע שהוא ייכשל ולא רק שהוא מרגיש ולא רק שהוא מודה בכך שהוא חלש, אלא שהוא גם מתנהג כך בפועל. הוא מתנהג כחסר אונים, כיון שאכן אין לו את הכח הדרוש כדי לנצח.

שמעתי חברים וותיקים שנקיים הרבה שנים משתפים על דברים מסויימים שהם לא עושים כיון שהם חסרי אונים. אחד לא יוצא מהבית בלילה אחרי שעה מסויימת, אחר לא יוצא בלי שיש לו תכנית מדוייקת לאן הוא הולך (ואם הוא צריך שינוי הוא מתקשר לעדכן מישהו), לחבר אחד יש סדר מיוחד איך הוא נכנס למקלחת, ואילו אחר לא נוגע במחשב לשום דבר וענין - כי הוא חסר אונים מול השימוש במחשב. יהיה מה שיהיה חוסר האונים שלי, אני לא יכול רק להגיד שאני חסר אונים ולהמשיך לבקש מאלוקים שיציל אותי. אני צריך גם לעשות פעולות בנושא.

כאשר שני מייסדי תכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות לאלכוהול נפגשו לראשונה, ביל (שהיה נקי מספר חודשים) העביר לד"ר בוב את עיקרי התכנית, ולאחר שהוא הסכים לאמץ אותם, יצא ביל לחנות וחזר עם שני בקבוקי ויסקי אותם הניח על המדף במטבח כדי להוכיח שאין להם יותר אפילו רצון לשתות אלכוהול. זה החזיק מעמד חודשיים ולאחר מכן ד"ר בוב יצא לנסיעה במהלכה שתה מספר ימים ברציפות. כאשר הוא חזר החלים, ד"ר בוב נקט בדרך אחרת לגמרי, וטען שאנחנו לא יכולים לבקש מאלוקים שיגן עלינו מפיתויים, ובאותו זמן להתגרות בעצמנו ולהכניס את עצמנו לפיתויים (ואז להתחנן לנס).

הנקודה היא לא האם להחזיק מחשב או לא, הנקודה היא שכאשר אני מזהה את המקום בו אני חסר אונים, עליי להודות בכך ואז להתנהג בהתאם.

אני חסר אונים מול התאווה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן