מה עושים? מישהו זיהה אותי...

כל מי שהלך לקבוצת תמיכה או השתתף בקבוצת תמיכה טלפונית או אפילו הלך לפגישה עם פסיכולוג מכיר את הפחד של "מה יקרה אם מישהו יראה אותי?", "מה יקרה אם מישהו יזהה אותי?", אוי ואבוי .

אז אני קצת מוזר (לא רק בזה...). אני דווקא חיכיתי כל הזמן לפגוש סוף סוף מישהו שאני מכיר. שמישהו יזהה אותי סוף סוף ויקרע ממני את המסכה הזאת שאני הולך איתה. שלפחות אדם אחד שמכיר אותי מהחיים הרגילים שלי יידע שאני מכור. אתם בטח לא מבינים למה לעזאזל זה טוב. התלמידי חכמים שבינינו כבר מצטטים את הפסוק "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שפירושו: אשריו של מי שחטאו לא התגלה. אוקיי, אבל אצלי זה שונה. אצלי המסכה והחבאת המחלה במשך כל השנים, היו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמחלה התפשטה למימדים המפלצתיים שלה.

זה לא רק הענין של הפחד לבקש עזרה, זה דווקא החלק הקטן בכל הסיפור. העיקר הוא מעגל הקסמים המטורף אליו זה הכניס אותי. אני חי חיים כפולים שלא יכול להיות שני חיים הפוכים יותר אחד מהשני. באחד אני אבא גאה, בעל מסור, עובד מוצלח בחברה טובה, אדם ירא שמים, מוכר לחברים מבית הכנסת כאיש רציני שדעתו חשובה בנושאי הקהילה, ואילו בחיים האחרים - אלו שרק אני יודע עליהם - אני סוטה מין, בוגד, נואף, אדם המבזבז שעות אין ספור על פטנזיות מלוכלכות שמתאימות לאנשים בשפל המדרגה, והכי גרוע: אני לא יכול להפסיק את זה.

והחיים הכפולים האלו הטריפו אותי! רגע אחד חשבתי שעדיף לי לעזוב את כל החיים מאחריי, לברוח לסוף העולם ולממש את כל הפנטזיות שלי, וברגע האחר הרגשתי שאני חייב להפסיק את כל הטירוף ולהיות יהודי ירא שמים ואיש משפחה למופת. וכמה שלא ניסיתי להתיר את סבך הקשר, הדברים רק יותר הסתבכו ולא ראיתי שום מוצא החוצה, מה שגרם לי להמשיך להסתבך, ולהמשיך לנסות לצאת, ולהמשיך להסתבך וכן הלאה.

והבדידות, הו הבדידות, כמה היא קשה. מי יבין אותי? מי יוכל להאמין שאין לי שליטה על עצמי, שלמרות מי שאני נחשב, המציאות היא שאני מכור, עבד נרצע לתאווה.

נכון, היה את הפורום ואת הקבוצת תמיכה, וכל ידידיי הנפלאים שסוף סוף הבינו מה עובר עליי, אבל זה לא הספיק כי כולם הכירו רק צד אחד שלי. זה היה נפלא לחלוק תובנות על התאווה עם מכורים כמוני, אבל זה לא מספיק. רק אדם שמכיר את שני הצדדים של המטבע יכול באמת לדעת כמה היא שווה. רק אדם מכור שמכיר אותי גם בחיים הרגילים שלי יוכל להבין באמת מה עובר עליי. אז התפללתי שאפגוש אחד כזה. וה' שמע את תפילתי.

ואני לא אומר "אוי ואבוי" שמישהו מכיר אותי אלא להיפך. אני מאושר שסוף סוף הסוד הגדול שהיה אויב מספר אחד - נחשף. זהו, אין יותר מסכה, פורים נגמר. כעת יש לי לפחות אדם אחד שכאשר אני מספר לו על הרגשות שלי הוא מבין אותי באמת משני הצדדים. כשאני מספר לו על הכאב לב כאשר אני מוסר שיעור תורה, הוא מבין באמת את שני הצדדים: הוא יודע שאני מכור ומבין כמה זה הזוי להגיע למסור שיעור תורה אחרי כמה שעות בזבל, וגם מבין שבעצם מתאים לי למסור שיעור תורה למרות העובדה שאני מכור.

עבורי, זהו שלב נוסף בשחרור מההתמכרות. תודה לך ה' על כל מה שעשית עבורי, ותודה לך ה' היקר, אבא אוהב ודואג על כך שסובבת את הדברים שסוף סוף מישהו יגלה אותי. תודה.

אוטיסט שווה

יש משהו במוזיקה שמפרק לי ת'צורה בכל פעם מחדש. שיר עם מילים נוגעות מנגינה פוצעת וקול שרוף יוציא ממני ברגעים את כל הקישקע'ס. אותו הדבר גם בתוכניות ריאליטי המוזיקליות השונות, קחו ילד בן 16.5 שאמא שלו דומעת מהתרגשות מאחורי הקלעים ותתנו לו מיקרופון ביד, אני נמס לגמרי. תוסיפו לו שיר עם מילים מרגשות וברגע כולי שלולית. ואם הוא מוגבל נפשית או פיזית אני בכלל מייבב, מתייפח עד לשד עצמותי.

זה בדיוק מה שהיה לי לפני כמה ימים - אל במה באולם עמוס באלפים רבים עלה ילד שנראה נורמלי לכל דבר ועניין, כשהוא נעמד מול הקהל המצלמה התמקדה בכיתוב שעל חולצתו  - "אני אוטיסט גאה"... נדרכתי, המחשבה הראשונה היתה, פחח, עוד אחד שמחפש צומי.... מפיק זריז הדפיס לו את החולצה ותיאם עם הבמאי את צילומי הקלוז אפ על החולצה שלו עם מעברים מהירים אל נחלי הדמעות שעל פניהם של כל הנוכחים העידו שמדובר בתסריט ידוע מראש שנכתב במדוייק למען המטרה הזו - סחיטת בלוטות הדמעות של כלל הצופים.

לא היתה מחשבה שניה, כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ההתמוטטות, כל הציניות שלי נעלמה כשברגע נשאבתי לתוך הסיטואציה. היא צרבה לי, מצצה לי ת'מח עצם, גם ריגשה אותי וגם מוטטה אותי, שני התחושות ביחד.

אתחיל עם ההתמוטטות – עומד לו עלם חמודות באולם ענק מול אלפי צופים ומספר את סיפור חייו – אני לומד בכיתה ביתית לעולם לא אהיה שייך. עצוב לי שאין לי חברים, אני לא מסוגל להבין את הקודים החברתיים ולהתחבר אליהם. ואז הוא פוער את פיו וקול הפעמונים שלו פורט על מיתרי הלב, לכל תלתל מקפצץ יש תו משלו והוא שר על הנסיך הקטן... ובעיניים שלו אתה רואה שהדבר הכי קשה לו זה כמו שהוא אומר – להיות בתוך קבוצה... האלפים נעמדים ומריעים לו תוך ניגוב העיניים רטובות... נדהמתי לראות שהעיניים היבשות היחידות באולם הן שלו, למרות כל ההתרגשות הכללית העיניים שלו 'אמרו' אין לי מושג מה קורה לכם עכשיו...

טולטלתי גם בגלל אמא שלו, היא עומדת שם על סף עילפון, דרוכה כמו קפיץ לקראת האודישן שלו, אי אפשר לדמיין בכלל כמה רגעים של תסכול היא חוותה איתו, כמה שערות היא תלשה לעצמה מרוב צער אחרי עוד כישלון, כשהוא עוד פעם לא הצליח במה שהיא לימדה או ניסתה ללמד אותו, וכעת היא תומכת מדרבנת מלווה אותו בעוד שלב בחייו, ובעיקר שמחה ומאושרת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ועוד איזה יקצורו - האוטיסט שלה עומד על במה, היא לא נתנה לו להצטנף באפלולית. ועכשיו כל הזרקורים עליו. נכון, ברגע שיכבו אורות הבמה היא תשוב לסיזיפיות היומיומית, אבל כרגע, יש להם רגע.

שמחתי בשבילם והצטערתי בגללי -  אין לי ספק שפיזית הם היו, עשו, אבל בתחושה שלי ההורים שלי לא היו שם כך. היתה שם גם קינאה, כן, קינאתי בו, במה שריצד לי מול העיניים, התחשק לי לעמוד מול אלפים ולצרוח (לשיר אני לא כל כך יודע) אני אוטיסט גאה... לא בכדי לקבל 'מהם' את האישור, את החיבוק ההכרה או הפידבק, ולא בגלל שאני גאה, אין לי עניין בגאווה, היא לא טובה לי, במהותה יש פסול. היא זו שלחשה על אוזני במשך שנים - 'אתה יותר מאחרים'. היא זו ששמרה לעצמה את הזכות גם לומר לי לא פעם, אתה הרבה פחות מאחרים...

והאמת היא שאיני יותר וגם לא פחות. אני שווה. בן של אבאל'ה אוהב. ערכי כערך כל ילדיו. אין לי עניין במחיאות כפיים, רק לקבל את עצמי עד הסוף. שיהיה לי רגע, אחד. קטן. של קבלה עצמית מוחלטת ללא כל בושה חרטה אשמה או פחד... למרות השונות שלי, למרות המגבלות המשמעותיות שכנראה אחיה עימן עד יום מותי, רגע בו לא אחוש את אות הקין שעלי, שארגיש שאיני עוד סוג ב'. שיש לי את החובה הנעימה 'לשבת מסביב לשולחן'... שכבר אינני בן חורג.

כשחושבים על זה יותר לעומק השאגה הנכונה יותר לי כמכור היא - 'אני אוטיסט שווה'...

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה