התכנית עובדת - יש פתרון!

מאת: סוד הכניעה

השעה כמעט שלוש בלילה, בעוד כמה שעות אני ומשפחתי טסים (אני מגיע לכנס בארץ!), וכל הבית על גלגלים. ההגיון אומר ללכת לישון קצת, אבל הלב לא נותן לי. אני מרגיש שאני מוכרח להגיע למחשב ולכתוב קצת.

_______________________________________

למה אני הולך לכנס מחר?

מאת: נתן במתנה

אז למה אני הולך?

קודם כל, בגלל שהיכן שהוא עמוק בתוכי, אני לא מאמין שאני בן אדם נורמאלי. אני מרגיש שונה, זאת אומרת - אני, אם איך שאני נראה ומה שאני לובש, רואה פורנוגרפיה, אבל ממש, פורנוגרפיה, ושעות, מההתחלה ועד הסוף. ותמיד אני חושש מה מישהו יחשוב עלי אם יגלה אותי? כיצד אוכל להסתכל עליו. זה מבייש. זה מביך. זה משפיל. לחשוב שמישהו מסתכל עלי ויודע את הסוד הזה, הסוד שאני עמל כל כך הרבה כדי להסתיר מעצמי; יותר גרוע, שמישהו יסתכל לי בעיניים, במבט חודר ואיטי כזה של מחלימים וותיקים, ויגיד לי: אני מבין שקשה לך, שאתה מרגיש רע, שאתה שונא את עצמך, אולי חשבת להתאבד פעם, אולי לא, והוא יוסיף: אני חשבתי להתאבד בזמנו...אני ממש מבין איך אתה מרגיש. ושוב, הכי גרוע זה שהוא צודק. והמבט הזה שלו, שכל כך מבין, יגרום לי להרגיש שוב את כל הרגשות האלה, שאני מנסה להדחיק...

ופתאום אני מגיע למקום אחר. מעין פלנטה אחרת. מסתובבים בו אנשים מסוגים שונים, על חלקם קראתי, חלקם שמעתי וחלקם אני מכיר תקופה, ולעזאזל, אני לא מבין איך זה יכול להיות, אבל הם נראים נורמאליים...

לחלקם אפילו יש אור בעיניים, אנשים אשר רוח בהם... ופתאום אני מתחיל להאמין שאולי, אבל רק אולי, גם הזוועה שבתוכי יכולה להשתנות, אני מפחד באמת להתחייב, לא, אני עדיין לא יודע..אבל רק להיום, כמו שאומרים כאן, אולי יש לי סיכוי?

משהו בקשיחות המיואשת שבה אני חי מתמוסס. ומשהו אחר נכנס - קבלה? הכלה?

אני מתחיל, באמצעות האנשים שסביבי, להפנים שאני אוכל, יום אחד לסלוח לעצמי בלב שלם. שאני לא חייב למאוס בכל כוחי ב'יצר' ובדחף שלי אליו על מנת איכשהו לשרוד. אדרבה, אני יכול לספר את הסיפור שלי ללא כחל ושרק, ודווקא תיאורים אלה ינקו אותי ויתנו לי את מה שאני כל כך חולם עליו - חיבוק מבין, אוהב, מקבל, לא תובעני, מעניק, מנחם; משהו שקיים רק במקום שבו רוח אלוקים מרחפת, אותו אלוקים שאני כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך מנסה להתקרב אליו, אבל בכל פעם שאני רק מנסה, הריח המסריח הזה של הזרע מבהיר לי שלא, אני שוב רחוק...ושאני במפגשים מהסוג הזה, אני מרגיש אותו שם, מרחף באוויר, בין האנשים...

דבר שני. באופן כללי בחיים אני מרגיש שאני צריך להתאמץ כדי להשתלב בקבוצות של אנשים שאני לא מכיר; תחושה כזו של פיל בחנות חרסינה, אני אומר איזה משפט, אבל לא בטוח אם הוא במקום. אני מדבר, אבל מרגיש קצת חלול, מעושה...כמה למגע אנושי ישיר, אינטימי ורגוע יותר, אבל מתקשה לשרוד במקומות בהם הוא לא נמצא, וגם לא כל כך יודע איך לייצר אותו...

האירועים האלה מלחיצים אותי, מה יגידו, מה יחשבו? איך אדע להשתלב? אין לי מושג מה עושים במקומות האלה...

בתקופה האחרונה אחד הדברים שהכי עמוקים בשבילי באירועים האלה היא שאני לא צריך לפחד משום דבר.

אני יודע.

כולם מרגישים כמוני.

מותר לי לשבת בצד

מותר לי לא לדבר

מותר לי לדבר יותר מדי

מותר לי להתעסק בדברים טכניים ולהרגיש חשוב כדי לנפח לי את האגו.

מותר לי להנחות את האירוע כדי לתת לעצמי טפיחה על השכם המחלימה שלי כביכול

הכל מתקבל

הכל נסלח.

אין דבר יותר משחרר מזה.

דבר שלישי בחשיבותו בשבילי, אם כי אין להזניח אותו - אני בא לקבל; לקבל תקווה, לקבל ניסיון, לקבל עוד אפיון של הדרך שמוליכה אותי בשנה ותשעה וחצי חודשים האחרונות מן התהום בה הייתי, למקום אחר. אני מרגיש שחלק זה ברור יחסית ולכן אפנה לנקודה האחרונה. אני מרגיש מאוד קרוב להרבה מאוד ניקים פרצופים וסתם אנשים מכורים כמוני, כיף לי לבוא. אני מתגעגע, ושמח להיות חלק מקבוצת האנשים הזו...

נתראה

רשמים מהכנס שנערך לפני שנה

חלום שהתגשם

מאת: סוד הכניעה

חברים יקרים ואהובים,

הכותרת של הפוסט היא "חלום שהתגשם", אבל לא ברור לי איזה חלום כיון שהיו כל כך הרבה חלומות שהתגשמו ביום ראשון בערב...ובכל זאת, אין ספק שהחלום הכי גדול הוא החלום שאף אחד לא העיז אפילו לחלום. מי היה מעלה על דעתו לפני שנה, שבמלאות שנה מאז יצא לדרך שמור עיניך בעברית, יתאספו יותר מחמישים איש לכנס שכולו החלמה. חמישים איש שמכירים בכך שהם בבעיה עם התאווה, והם מוכנים לעשות הכל כדי להפסיק להיות שבויים בכך. חמישים איש שהתגברו על מחסומי הפחד והבושה (האמיתיים והמדומיינים) והגיעו למפגש חי, אמיתי, עוצמתי.

הכנס הזה הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שישנה דרך וישנה אפשרות, ומי שהגיע לקרקעית ולא מוכן להמשיך לסבול - יכול לחיות אחרת. לא חייבים להמשיך להשתמש בתאווה כל החיים. הדרך אמנם לא קלה, אבל היא קיימת ויש רבים שהולכים בדרך הזאת. זה לא מובן מאליו, לא העובדה שיש דרך, ולא העובדה שישנם רבים כל כך שמוכנים לעמוד מול עצמם במראה ולומר שהם מכורים, ובודאי לא העובדה שישנם רבים כל כך שהגיעו להשתתף במפגש הגדול והעוצמתי הזה.

לצד החלום הגדול שהתגשם, היה לי גם חלום קטן יותר שהתגשם. החלום שלי היה לפגוש את החברים אותם אני מכיר טוב כל כך. זה היה מצב מוזר, כאשר חברים יקרים כל כך לליבי, איתם אני חולק את הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי, ומעולם לא נפגשנו...התחלנו להכיר בפורום הנפלא שלנו והיינו בסך הכל כינויים. "זלמן" הכיר את "מוטי ראוי" וכן הלאה. אחר כך היתה שיחת הטלפון הראשונה שהוסיפה קול (ולעיתם גם שם אמיתי) אל התמונה שהתרחבה, ולבסוף כאשר החלו המפגשים החיים, נוספה (באמצעות שיחת הועידה בוידאו) הדמות אל הקול והכינוי. אבל את רובם המוחלט של החברים לא זכיתי לפגוש. אמנם קיימנו כאן (בארה"ב) פגישות לחברים המקומיים, אבל רוב החברים נותרו עבורי דמויות וירטואליות מעט. זה מוזר לכתוב את זה על הדמויות הכי אמיתיות בחיים שלי.

רגע אחרי שהכנס יצא לדרך, הרגשתי את הצביטה בלב. כולם ייפגשו ואני אוכל רק לצפות בכך דרך מסך המחשב הקר. אבל יש לי אבא אוהב והוא החליט שהגיע הזמן. ברגע האחרון עליתי על טיסה שנחתה בארץ בשעה שראשוני החברים כבר החלו להתאסף. הספונסר הציע לשמור על בואי בלי פרסום. הוא טען שמי שיגיע בגללי, הוא מגיע בגלל אישיות ולא עקרונות. אנשים צריכים להגיע בגלל שחשוב להם, ולא כדי לפגוש את האורח מחו"ל. והמפגש הזה היה מרגש מאוד. אני לא אדם רגשן מטבעי, אבל הרגעים האלו של המפגש עם החברים בכנס הראשון של שמור עיניך נחרטו אצלי כרגעים יקרים ומרגשים.

ישבתי עם כולם והאזנתי למסר של האורח, שמעתי אותו מספר על עשרות שנים של החלמה, שמעתי את החברים שואלים כיצד גם הם יכולים להגיע להחלמה שכזאת ומתחבטים שוב בשאלה הנצחית של חולה-חוטא. היה לי רגע מיוחד כאשר הגיע זמני לומר: "שלום, שמי... ואני מכור". לא עוד כינויים שמאחריהם אני צריך להתחבא אלא לבוא ולצהיר בפני כולם מי אני ומה שמי.

קשה לי להאמין שכל זה התרחש במציאות. קשה לי להאמין שיותר מחמישים איש אכן קפצו אל המים, קשה לי להאמין שזכיתי להיות שם ולקחת חלק בכך, קשה לי להאמין שבתוך שנה אחת בלבד הגיעו רבים כל כך להחלמה. אבל זה היה. כעת, שוב ממרחק אלפי קילומטרים, אני יכול רק להיזכר באותם שעות יפות, ולהרהר ביני לבין עצמי מה מתכנן לנו אבא שבשמים לשנה הקרובה?

______________________________

הכנס בעיניים שלי

מאת: אסירותודה

שבוע עבר מהכנס, אני רוצה לכתוב כמה מילים אישיות אחרי ההתרגשות הגדולה, לא משפטים מרגשים על הברקים והרעמים שהתפוצצו לי בבטן, גם לא על המתח שהיה לי מהחברים שידעתי שאפגוש או לא אפגוש שם, אלא רק התייחסות קצרה למעמד הנחת אבן הפינה למיסוד חייהם של נשמות יקרות. כמה מילים על אירוע מכונן, בלילה גדול.

אחרי המפגש הראשון שלי 'בשמור עינך' כתבתי שחשתי משהו מיוחד בנוגע לאמונה של החבר'ה משמור עינך, לא הכל התרסק להם, ובכל זאת החברים באים. מאמונה. אסימון נוסף נפל לי במהלך הכנס, זו לא רק האמונה, יש כאן אחדות יוצאת דופן של מזרוחניקים חרדים וחילוני(ם) תחושת 'ביחד' נדירה, שותפות אמיצה מתוך שוני גדול, למי שהגיע דרך הפורום יש עוד מחבֶּר אחד נוסף, לא רק יחד של בעיה משותפת - התמכרות לתאווה - ופיתרון משותף - הצעדים, אלא גם הדרך עצמה אל הפיתרון – הפורום.

היציאה החוצה מהחושך אל האור כרוכה אצל כל סובל באין ספור התלבטויות, ברגשות מעורבים בעד ונגד, במעבר דרך לא מעט פחד, ב SA עובר זאת המכור בדרך כלל עם עצמו, מקסימום עם מי שענה לו 'בקו החם', או האחראי על החברים החדשים בקבוצה, ובאמת כל חבר יזכור הייטב את מי שחצה איתו יחד את הקווים, כאן בפורום, הדרך ארוכה ומשמעותית יותר, יש בה פחות לבד, הרבה יותר 'יחד', החברים 'מדברים' דרך המקלדת, אחר כך בקבוצה הטלפונית, ולבסוף הפגישה פיזית, הקשר המוקדם יוצר חיבור גדול, הבסיס המשותף הידוע לכולם מקל על הסרת המחסומים.

זכיתי, עליתי לרכבת ההחלמה סמוך לתחילת נסיעתה כאן בישראל, ראיתי לא מעט מתחילת דרכי ב SA, כל מיני רעיונות נפלאים הולכים לאיבוד או נכנסים להקפאה עמוקה כתוצאה ממאבקי כח ופגמי אופי, כולנו חולים, פצועים ברמה ככזו או אחרת, אך נראה שיש אתגרים מיוחדים לצועדים ראשונה, במיוחד מבחינת הרגישויות החברתיות, ברור לי שבלי כח עליון דבר לא מתרחש, ופשוט כיף לראות אותו שוכן כאן. ואני מתפעל מתחילת הדרך הנעימה של החבר'ה בשמור עינך.

לא אתייחס לאיש בשמו כדי לא לתת ציונים ואישורים ולצער ולהביך את מי שאשכח, אבל כן אכתוב שזה מרשים במיוחד לאור העובדה שהפרויקט הזה קם לתחיה בתוך ימים ספורים, ההתגייסות הטוטאלית של החברים, הנכונות לתת גב כלכלי, הרצון להטות שכם, בלי מריבות, חברים, תמשיכו לעשות שרות מתוך שקט נפשי וענווה, זו מתנה מקסימה ולא מובנת מאליה שקיבלתם ובזכותה תמשיכו להרים פרויקטים מחלימים שכאלה.

כמה מילים מלב אוהב, לסוד האהוב, אם היית מודיע שאתה בא, יתכן והיו עוד כמה אנשים מגיעים, אולי אפילו שטיח אדום היה נפרש לרגליך, סביר להניח שלא היית מחליק פנימה מבלי משים (שירת יחי אדו...?) כנראה שהיית מצליח לספר מה קרה לך, אבל אין סיכוי 'שהסיפור' שלך היה עובר ונוגע כך בנוכחים, לא היית מסוגל לדבר כפי שדברת, ולא בגלל שהמילים היו מתבלבלות לך, אלא בגלל 'שהארומה' שנוצקה לתוך דבריך – הרוח – היתה נעלמת. האגו היה מעיף אותה, והיכן שיש אגו אין כח עליון, ושלא יהיה לך ספק, כח עליון דיבר מגרונך.

אני מכיר את סיפורך לפרטיו. הן מקריאת הפוסט של הסיפור שלך - מהנקראים בפורום, והן בגלל ההכרות הקרובה בינינו, לא חידשת לי מאומה מהחוויות שחלקת עם כל הנוכחים, ולמרות זאת הייתי מרותק, לא לאישיות שלך, לרוח שפרצה ממך. אותו משב רוח שבין מילים הפורץ מחסומים רבי שנים, שמוצא את המרווחים שבין המשפטים, וחוצב דרכו אל הנשמה ומקלף את ערלת הלב.

טסת כעשרת אלפים קילומטר ובאת לשלוש שעות של כנס, בסך הכל היית בארץ שלושים שעות, בהם הספקת להיפגש עם עוד כמה אנשים שאוהבים אותך, מעבר לשמחה האישית שחשתי כשחיבקתי אותך, אני יודע שלהגעה שלך יש השלכות נוספות, בטוח לי שנגעת בעוד לבבות, כאלו שעדיין לא ראית, אנשים שעוד לא יודעים על קיומך, הם עוד ישמעו עליך ועל הכנס הזה וירצו להיות חלק ממה שזכית והיית למקימיו.

תודה לה' שהכרתי אותך,

תודה לה' שבאת,

בהחלמה.

אוהב.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? אפשר לקרוא את כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה