שוב פעם נדרסתי

חבר כתב בפורום:

רכבת משא גדולה עמוסה בציפיות עוברת עליי. מהקרונות מנופפים לשלום ההורים שלי, הילדים שלי, בת הזוג, החברה' הסביבה ותוכנית 12 הצעדים עם הציפיות הלא מציאותיות שלה. הכוח העליון, רחום שכמותו, נוהג בקטר, וקשה לו לסבול שגם הציפיות שלו דרסו אותי בדרך, כדרכו מאז היותי על האדמה. אז הוא עוצר את הרכבת ומסיע אותה אחורה, כדי לוודא הריגה ולהיות בטוח שהוא חיסל אותי לגמרי.

'אסירותודה' כתב לו:

יקירי, עצוב לי, אבל בל נקדים את המאוחר, ראשית, גילוי נאות - כבר יותר מחצי שנה שאנחנו בקשר קרוב. הפוסט הזה נכתב כאן לאחר אישורך. אתפלל שיצאו הדברים מהלב ויכנסו אליו. התיישבתי לכתוב לך את המגילה הזו, כי אני אוהב. כן, פשוט כך… אותה מילה מאוסה שלא הרשית שיאמרו לך כל השקרנים למינהו. אכפת לי ממך, אני רואה את תנועות ידיך המנסות לסלק את קורי העכביש שאתה טווה במרץ סביבך וכואב לי עליך.

במהלך הקיץ הושטתי לך יד, אחרי עוד שסן של חילופי מהלומות עם אחד מהמחלימים הצעירים בפורום (כן, תמשיכו למלמל טקסטים עבשים מהספר הגדול...) פניתי אליך בפרטי ושאלתי אם אתה מעוניין לשוחח. משהו בנואשותך נגע בי. זעקותיך מבין לשורות כמו סיפרו לי על נדירותך. זיהיתי והזדהיתי עם טונות הכעס. למרות שפחדת וחששת ממני ולא נתת לזה צ'אנס בתחילה, כי בחשדנותך הצהרת שעליך הטריקים האלה לא יעבדו... היית משוכנע שתהיה האחרון שיתן לשכמותי לשלוט בך.... אשאר לעמוד על הרגליים כל חיי ולא אכנע. הסכמת ל... שבועיים.

ועמדת במילתך. (בגבורה) פצחת בשבועיים של פתיחות, התמקדנו בתחילה 'בשיחות'. העיקריות שבהן היו מסביב 'מה לעזאזל יוצא לך' (לי) מהדיבור איתי... אני מצידי חשתי בבנאדם דרוך.  לא פיספסת כל בדל אות שהיה יכול להתפרש כהוכחה ניצחת 'להשתלטות' שלי עליך. אינני זוכר ששוחחתי עם איש בצורה כל כך מחושבנת. בהכירי את כאבך הגדול מדדתי כל מילה. השקעתי מעט סבלנות. וקיבלתי חבר. איש שיחה מרשים, כאוב מריר, אבל באופן לא ברור הכל מתחבר לפסיפס אישיותי נוגע ומרהיב. איפהשהו בין סרטי המדע הבדיוני למצויירים...

בין כסה לעשור קפצת למים.  הצעתי ובאת. נבוך ומבולבל לחצת לי ת'יד וזהו. איזה כיף לך שישבת צמוד לדורון, לאט נרגעת. הגנבת אלי מבטים שהרגישו לי שאתה 'על הכביש', הסמסים תוכדי הקבוצה גם הם הועילו והתחלת לנשום. הסתלק לו הערפיח. זהרת. העזת עוד והכישרון הספרותי פרץ ממך. נפתחת בפורום לעוד חברים שהצטרפו לעגלתך הנעימה, האופק הפך לצלול עוד יותר כשמיזה שנים צלחת את רוב תקופת החגים ללא שימוש. עשית לא מעט, זכית בלא רגעים מחוברים ומשופרים, חברתיים משפחתיים וכמובן זוגיים.

אך אז נתקלת 'בתיקרת הזכוכית' שלך – המנוולים שצוחקים עליך בתוך הראש שלך עשו יד אחת והכשילו כל ניסיון שלך להתקדם. למרות שהיו רגעים שהצלחת להתעלם מהם, בשורה התחתונה הם עייפו אותך. בתחילה חשבתי שמבלי משים נלכדת ברשתם, פשוט שתית מהמים המלוחים כשציפית שייעלמו. אבל לא, ככל שאני חושב על זה נראה לי שאתה צריך אותם (אם אתה מתחבר קח, אם בלבלתי ת'מוח, אל תיפגע, זרוק, זכור אינני איש מקצוע, סתם טמבל שנהרסו לו החיים). כן. אינך מוכן לוותר עליהם. אני יודע שזה נשמע פסיכי לחלוטין אבל פתאום הבנתי שלא רק שהטינה האיומה הזו משרתת אותך אתה ממש זקוק 'לקולות' הללו.

הפעם הראשונה שזה עלה לי לראש היתה כשהסברת לי שזה לא באמת קרה ככה... שהאנשים שצחקו עליך לא אמיתיים, אבל ההרגשה כן, וכשניסיתי להסביר לך שאפשר לנגן את הדיסק הזה אחרת וגילגלת אותי מכל המדרגות הבנתי שזהו קו פרשת המים האישי שלך. בכל פעם שצברת נקיות, ממש כשהתחלת לנשום מחדש, בא איזה דרעק התיישב לך בתוך הראש והתחיל לצפור. וזה לא משנה אם זו צפירת קטר של רכבת משא או משק כנפיים של דאון ללא מנוע. הרעש הוא אותו רעש, זבלים המנסים לשלוט בך ולהקטין אותך, ולמעשה אין לך ברירה יש רק דרך אחת לפעול, או למעשה לצרוח, "מגעילים כיף לכם לראותי ככה?"

צר לי אחי המתוק, אבל יכול להיות שאתה מתפרנס מיזה? שמנגנון ההרס העצמי שלך מכוייל על התפוצצות ברגע שהטוב מתחיל אצלך? לא מאמין לי, חושב שוב שאתה 'משתעבד' אלי? תן לעצמך קצת זמן, קרא את הפוסט הזה מתחילתו ותראה במו עינך איך המוח הפצוע מגדיל ומעצים כל אתגר לממדים מפלצתיים, בלי קשר למציאות. בהחלמה למדתי שלמרות שאנו דומים ושווים בסך הכל, לכל אחד יש את המאפיינים היחודיים שלו, אחד מהסממנים היחודיים של המחלה שלך, הוא ההזדקקות לאנשים מקטינים מסביב, כך היא יכולה להלביש עליהם את כעסים שלך. וזה לא משנה אם זו תוכנית 12 הצעדים ביומיום או 12 היתושים בחופש...

ואם אחרי כל החפירה הזו תגיד, יודע מה, קיבלתי. מה הפיתרון? אענה לך שאני לא יודע בוודאות (נבואה ניתנה לשוטים, לא לחכם כמוני) אבל יש סיכוי שאם תפרוץ פנימה, תתחבר יותר לקבוצות החיות, אפילו למפגשי אחד על אחד עם אלו שאתה מאמין בחיבתם המשא הכבד הזה יקל מעליך. בכל פעם שעשית משהו קיבלת תמורה, גם אם הוא לא נמשך לאורך זמן התגמול הגיע.

וביחס למה שקורה לך בתוך הראש, אם תקבל את 'האנשים' האלה, אם תסתכל 'לקולות' הללו בלבן של העין תחייך ותאמר להם, "אין לי בכם יותר חפץ”. הנזק שלכם הפך לרב מהתועלת, הכח שלהם עליך יפחת. בלי להילחם או לדחוק אותם עם כח רצון מהראש. להפסיק לגרד את הקליפה של הפצע הזה ולפתוח אותו מחדש... אני מאמין שיקרו לך שם דברים נעימים יותר. חשפת בפני קצת מהחלומות שלך, אתה ראוי להם. יש ביכולת האחד להגשימם. אין סיבה שהוא לא יעשה זאת עבורך.

לפני סיום כמה מילים ביחס לכח העליון. גם אני כעסתי עליו. התרסתי כנגדו. זה היה עדיף לעין ערוך מההתעלמות המוחלטת. כשהתנתקתי הייתי בדרך לאבדון. דבר איתו, לפחות כמו 'פקיד' הבנק שלך, למרות השירות הלקוי שלו, והעובדה שיש לו אחריות מסויימת ביחס למינוס שלך, אין לך ברירה, הרי את המצב הקיים אינך רוצה עוד... זכור, אתה זקוק לו...

אוהב.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? אפשר לקרוא את כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה