אומללות - בחירה (מתוך תוכנית 12 הצעדים)

אף אחד לא מכריח אותנו לוותר על האומללות שלנו.

מצחיק להיזכר עד כמה התנגדנו בעבר לרעיון שעלינו להיכנע להחלמה. היה נדמה לנו שכמכורים פעילים היו לנו חיים נפלאים ומספקים, חשבנו שויתור על "השימוש" יהיה גרוע יותר ממאסר-עולם עם עבודת-פרך. למעשה, ההפך היה הנכון; החיים שלנו היו אומללים, אבל פחדנו להחליף את האומללות המוכרת בחוסר הוודאות של ההחלמה. אפשר להיות אומללים גם בהחלמה, אבל זה לא הכרחי. אף אחד לא יכריח אותנו לעבוד את הצעדים, ללכת לפגישות, או לעבוד עם חונך. אין משטרת 12 הצעדים שתכריח אותנו לעשות את הדברים שישחררו אותנו מהכאב. אבל יש לנו בחירה. בחרנו כבר לוותר על האומללות של ההתמכרות הפעילה לטובת השפיות של ההחלמה. אם אנו מוכנים להמיר את האומללות של היום תמורת שלווה עוד יותר גדולה, יש לנו את האמצעים הדרושים לשם כך - אם באמת נרצה בזאת.

רק להיום: אני לא חייב להיות אומלל אלא אם אני ממש רוצה בזה. היום אחליף את האומללות ביתרונות של ההחלמה.

___________________________

הצוואה

שלום אבא, משלומך? הו. 'אסירותודה', אני ב"ה בסדר. איזה יופי שהתקשרת, אני בדיוק כותב את הצוואה שלי, רציתי לשאול אותך איך לחלק את הרכוש... חשבתי על כמה אופציות, לדוגמא לתת לכל ילד לפי מספר הילדים שיש לו... מה אתה אומר - - -  הלם ואלם. האיש הלא צפוי הזה שוב הותיר אותי חסר מילים. לאחרונה הוא עשה לו הרגל קבוע להפתיע אותי עם הבעת רגשות ומשפטים נוגעים, כמי שבא לפצות על שנים של ריחוק וקור.

והאמת זה מצליח לו, מאז שעשיתי איתו 'צעד תשע' (כששאלתי כיצד אוכל לכפר על מה שעוללתי לו) הוא משתף אותי במחשבות הפרטיות ביותר שלו, חולק איתי רגעים מאוד אישיים, בדרך כלל אני נבוך מהאינטימיות הזו, אין לי מושג מה עושים איתה. הפעם, בחסד לא. אחרי ציחקוק נבוך תפילת שלווה חרישית ובליעת רוק, עניתי לו. אין לי מושג מאיפה שאבתי את העוז אבל אמרתי לו בפשטות שלדעתי זו תהיה שגיאה...

תבינו הבנאדם מדבר איתי על ה - צוואה שלו! קולטים? צוואה... ואני נוכח. נס. הוא שאל למה, אמרתי לו שככה אני מרגיש, אינטואיטיבית. אחרי רגע כבר היה לי הסבר – יש כאלו במשפחה שהתחתנו לפני זמן ויש להם פחות ילדים ממי שהתחתנו אחריהם... זה רגיש, הוא הודה לי ושאל אם יש לי רעיון אחר. היה לי, תאמינו לי שלא חשבתי על זה לפני כן,  משום מקום צץ לי רעיון – בקצרה, סכום קבוע לכל ילד ומינוי אחראי בנאמנות למתן מענק לפי שמחות של ילדים, ברית, בר מצוה, קידוש, חתונה וכו'..

ואז עברנו לדבר על המשך הצוואה... תראה הוא אומר לי, את הגביע אתן ל... הוא קרוי על שם... את הפמוטות ל... כי זה היה של מי ש... כאן אני כבר התאוששתי לחלוטין והזכרתי לו את הארון. הארון שלי, אמרתי לו בחיוך, הבטחת לי אותו. צודק הוא ענה, לא אשכח. גם אני. 'הארון' הוא מפלצת מתכת ענקית שבתוכה מאחסנים בבית הורי את כל כלי הפסח. הארון הזה הובטח לי בגיל 14.5. בגלל מעשה שהיה:

קדימון - מגיל אפס קינאתי באח שמעלי, הוא היה ילד טוב ירושלים. באמת. קצת תמים אבל מוכשר מאוד, מוצלח שאוהב ללמוד וזוכר הכל. שום דבר לא נדבק בו. ההפך המוחלט שלי, אין פלא שהפכתי אותו לשק החבטות שלי, הוא אמנם יותר חכם, אני יותר ממולח, סובבתי אותו לא פעם כנגד עצמו, וכשקלט מה  זז סביבו וזיהה את טביעות אצבעותי העניק לי מלוא הכף (אוהו איזה כפות ידיים היו לו) מהלומות.

ערב פסח, כחצי שעה לפני סוף זמן שריפת חמץ, אנחנו בעיצומה של שריפה משלנו. פקעת עצבים הנני ניצב ליד 'קופסת החמץ', אחי עומד לו בפתח המטבח ומשיב לי בלגלוג. בלי לחשוב פעמיים תפסתי את צנצנת הפלסטיק של אבקת המרק (חמץ גמור)  והעפתי עליו... הקופסא פגעה לו בפרצוף ו... נפתחה. ברגע הפכתי אותו ללבנבן (למען האמת היו עליו גם קצת עלי פטרוזיליה...) אבל לא רק אותו, גם את כל המטבח... כולל סירים מהבילים שאימי כבר הספיקה להעמיד על האש לקראת החג.... אמא שלי צנחה על הדבר הראשון שהיה לידה לא לפני ששלפה את צנצנת אבקת המרק ריקה מהארון של כלי הפסח...

ברחתי מהבית, מפחד ומבושה. לא יכולתי להכיל את הדבר הזה. המום מעצמי חיפשתי מקום להיבלע (בתאווה, אלא מה) רגע לפני שנעלמתי עוד הספקתי לראות את הפרצוף האדום של אבא שלי, בולם ועוצר את עצמו בכוחות על אנושיים. בחריקת שיניים הוא סינן – זו התנהגות של פרחח, אתה חייב להשתנות. אחרת מי יודע לאן תגיע... את הארון הזה אתן לך אחרי המאה ועשרים שלי - - -

ישנו אחד ולו מלוא הכח. תודה אבאל'ה שקירבת בינינו, אותנו. שהוא יכול לדבר איתי על עצמו, על צוואתו. שהוא מתייעץ איתי. שדעתי חשובה לו. שאני יכול לדבר איתו בחופשיות על עצמי. שיש באפשרותי להקשיב לו ולומר לו את דעתי בלי חשש. שאני יכול להבין את המקום שלו, שיש לי אפשרות לתאר לו את המקום שלי. שאנחנו יכולים להעלות זיכרונות כאובים ולחייך עליהם. שהכנסת את הסליחה לחיינו. תודה אבא שריפאת לי את אחד הפצעים הכאובים ביותר שהיו לי, יש לנו עוד דרך לעשות, אבל היא מוארת. באור של אבא.

חלומות באספמיא? אכן הייתי כחולם.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? אפשר לקרוא את כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה