להאמין...

הם נולדו לתוך מציאות סזיפית, לא הכירו שום דבר אחר, הזיכרון המוקדם של ההורים שלהם היה מעורפל, לא היה פנאי לשום דבר אחר, לא היה להם מושג מהי תחושה של בן חורין כשם שלא ניתן להסביר לעיוור צבעים מהו צבע אדום...משוללי בחירה הם סבלו בדומיה, קיבלו על עצמם את הדין. ואז הוא הגיע, גבה קומה, מרשים. עם נוכחות. קשה היה להבין מה הוא אומר, המתאמץ שמע אותו מכריז שהוא כבר לא בורח. למרות שהוא מבוקש על רצח ומחוסר ברירה נאלץ להעלם לפרק זמן ארוך, יודע שיש לו תפקיד. לא רצה בו, לא בחר אותו. ניסה להתחמק ממנו ככל יכולתו. לא הפסיק להתווכח אך המציאות הזו נכפתה עליו.

זה לא קרה מהר, לקח להם זמן, משהו בדברים שלו היה מוכר, למרות זאת הם ביקשו הוכחות, וקיבלו. ההתלבטות היתה גדולה, מצד אחד, ההבטחות קרצו להם, חסל סדר יום נורא שכזה, מצד שני, עם כל הקושי זה מה שהכירו מקטנות, החשש מהבאות היה גדול גם הוא, לא מעט מתנגדים היו למהלך, זה לא הזמן, עוד לא.  הפור נפל. הולכים על זה. האכזבה היתה מיידית, הצער הוכפל, אין הרבה דברים כואבים יותר מנפילה מפסגת תקווה עצומה אל קרקע מציאות נוקשה. המצב הקודם הפך באחת למשא נפשם של כל הנוגעים בדבר. כל המתנגדים שיישרו קו, הגיחו כעת בטענות 'אמרנו לכם', הכאב היה גדול מנשוא. למרות כל המידע המוקדם על המהלך.

משפט המחץ 'נרפים אתם נרפים', וההכרעה – אין יותר תבן, תמצאו אותו לבד, המפגש עם המציאות גבה מחיר גבוה, האמונה של משועבדי מצרים נחבטה בשבט הנוגשים, הם צרבו כל כך בבשר החי עד שגם הבשורה הגדולה ביותר, 'הפקוד יפקוד' דהתה, אפילו משה הרהר אחר מידותיו של בוראו ושילם על כך.

- - - - - - - -

חלק נכבד מהדיאלוג בפרשת שמות בין משה לבורא העולם סובב לאמונה, 'והן לא יאמינו לי'.. השימוש בשמו הייחודי – אה-י-ה, האותות, ואף ביחס לאמונתו שלו בדבר התאמתו לתפקידו, להרגשתי לא בכדי מתארת התורה את מרכזיותה של האמונה, היא הבסיס, צריך לשוב אליה גם אחרי שהאותות ניתנים והזקנים נשמטים עד לביאתם אל מול פרעה.. האמונה שיכול להיות אחרת.

אגב, ניסיתי להמשיך את המחשבה - מה היה קורה אילו לא האמינו ישראל למשה.. אם הם לא היו מגיעים לאמונה שאפשר אחרת.. המסקנה? כנראה שזה לא היה משנה כי בורא עולם החליט להוציא אותם משם, אבל כמה הם היו מפסידים מהתהליך לעצמם.. בל יסוף.  ההגעה לאמונה – הצעד השני – הכרחית. בלעדיה אין מי שיחתור לשנוי, לשם מה? הרי זה לא באמת ישתנה.

כשבאתי לתוכנית הייתי מרוסק, פגשתי אדם שלא היה כבד פה בכלל, הוא טען שזה אפשרי, פיקפקתי, הוא סיפר על הצלחתו, האמנתי לו, הרוח שבו נראתה לי כאחיזה בזנב נחש ההופכת אותו למקל, החלטתי לצעוד למשך 24 שעות. בהיתקלות הראשונה שלי, בתוך שעות מההחלטה על שינוי, קרסתי. רציתי לברוח, הכי רחוק שיש, הצטערתי שהייתי צריך לקושש...

אני לא היחיד, רבים מהחברים המתחילים לצעוד משתפים על קשיים שלא היו קודם, החום הלוהט של כור ההיתוך שצרב בנו, אזור הנוחות שאנו מורגלים בו מועדף על ידינו כמעט תמיד, אלה הם האינסטינקטים הפצועים שלנו. נאמין, לא לראש החולה, אלא להבטחת 'הפקוד יפקוד', ננתק את המעשים מהמחשבות והרגשות. נעשה את הפעולה ואז נזכה ליציאת מצרים הפרטית שלנו. אמן.

מפרשת השבוע אנו לומדים את החשיבות שהגעה המחודשת וההכרח לצעוד את הצעד השני – הגענו לאמונה  - מחלת הנפש שלי לוכדת אותי בחוסר התוחלת, בייאושי. חברים, תאמינו. יש אלוקים. הוא יוציא אותנו ממצרים.

"האמונה מתחילה במקום בו השכל נגמר"

________________________________________

סלחתי לי

ראיתי את הנורית שמתריעה על כך שמיכל הדלק ריק נדלקת, וזה לא הזיז לי, רגע לפני סיימתי עוד מפגש טיפולי מטלטל. אפשר למלא ערימת טלכרטים עם כל האסימונים האדירים שנפלו לי שם. בעיניים נוצצות וחיוך ענק שנמרח על פני הסכמתי עם שולי רנד שבקולו השרוף טען בלהט שהלב המנוענע כבר אינו בתרדמה, נכון, אני בריחוף. רוצים לדעת עד כמה? שימו לב, השודדים בתחנת הדלק גובים שלושים אגורות (!) יותר מהמחיר בו אני רגיל לתדלק ולא אכפת לי. יש לי דלק מסוג אחר. בימים 'כתיקונם' הייתי מעדיף לדחוף את הרכב במעלה קסטל מאשר לפרנס את הפיראטים.

זה טוב מכדי להיות אמיתי, קפצה לה המחשבה הראשונה כשהסדרתי את הנשימות. ידעתי שהיא מחשבה חולה כי היא סתרה לגמרי את ההרגשה העילאית שלי. רק שיחרור של הנשמה מרגיש כך. אין עוד משהו שמסיר מהכתפיים משקל כבד כל כך של שנים. אבל בל נקדים את המאוחר, אכתוב קצת רקע בכדי שפרץ הרגשות השמח הזה יהיה מובן, בעת האחרונה הובלתי על ידי הבורא למסקנה שהגיע זמנה של 'תקרת הזכוכית שלי' - חוסר היכולת לסלוח.. הכאב הלא פתור האחרון שעוד נותר עימי. גם בפורום כתבתי לא פעם על הנושאים הללו אבל שיחרור סופי אמיתי בושש מלהגיע.

לרוב מוחלט של הבריות סלחתי כשקמתי לתחיה, לימדוני לשחרר את האחיזה בצדקנות ובתחושת הפגיעות כחלק מהתהליך הרוחני שעברתי כשניעורתי לחיים. אצל כמה אנשים בודדים לא. בכל פעם שנתקלתי בהם או במשהו שהזכיר את הכעס שלי עליהם לא יכולתי להשתחרר מטינתי כלפם. העוול האמיתי (הגדול) שנעשה לי על ידם הפך למשקולת כבדה מדי על הנפש. התפללתי למענם בכל שמונה עשרה תקופות ארוכות. גם כשהיה נדמה לי שהצער והכאב שככו הם שבו והופיעו. ביתר שאת. התסכול שלי גבר כי לא היה לי הסבר הגיוני מדוע דווקא שם אני לא מצליח ליישם את מה שלמדתי. הרי היו עוד שהסבו לי כאב ודילגתי מעליו... אמרו לי לא להתעסק בזה באופן מעשי אלא להמשיך ולהתפלל להכוונה, כך נהגתי. פניתי ליעוץ מקצועי בעניין אחד ואיכשהו התגלגלתי כאמור אל הסליחה.

תיארתי את התחושה של מי שעבר דירה למקום חדש יפה ומאובזר ובמשך זמן סידרתי כל דבר במקומו, למעט 'ארגז' בינוני, חתום הרמטית במסקינגטייפ כתוב עליו 'אישי ביותר'. המחשבה שזו קופסה המכילה משימה מאתגרת אחת, כיניתי אותה – 'מעצור לסליחה', כשנשאלתי בכינון ישיר - "אולי הם צודקים"...  חשתי כמי שנתון בפני איום קיומי, כל 'הבית' התערבב לי. פשוט איבדתי את הביטחון במי ובמה שאני, התברר לי למפרע שהעצירות רחבה ועמוקה היא, זרועות רבות ומשמעותיות יש לה. פתאום מצאתי עצמי ניצב בפני צרור בעיות שלובות.

מקהלת 'צודקים' למיניהם פצחה בצרמוניה מושלמת במסע לקיעקוע כל מה שפעלתי במהלך שנות החלמתי, הסתירה בין התחושה הפנימית - פעולותיך טובות - לבין מה ששמעתי 'מהם' – אתה רע. ערערה אותי, ביטחוני האישי התאייד. תלוש לגמרי הפכתי לעצוב ומכונס. בפגישה הטיפולית לא קיבלתי תשובות (אתה תמצא אותן בתוכך... כמה שזה נכון...) רק שאלות, נוקבות. אשתי תמכה בי, חבר נפש הכיל אותי, והספונסר האוהב חיבק אותי, כששיתף בניסיונו הצליח להקל מעט מעלי, אך זה לא עזר מעבר, טיעוני בעד ונגד המשיכו להתנצח בתוך ראשי. ראיתי פעם אחר פעם את הסירטון הנפלא על הסליחה אפילו עקבתי אחרי התימלול שלו וללא הועיל. לא נותר לי אלא לקבל את מצבי כפי שהוא. ככה הוא רוצה אותי עכשיו. כנוע לגמרי. אבא אני מקבל זאת. המשכתי להתפלל רק בבקשה תעשה לי סדר.

והוא עשה. סידר כפי שרק הוא יכול.

לפגישה הטיפולית הבאה באתי חשוף נבוך מעט, אבל די מהר, כרגיל, התחלתי לנאום. שאלה קצרה מכוונת ומלל ארוך מכיווני. בשקלול הזמן כולו נראה לי ש 97.3% מהזמן אני הוא זה שפיטפט את עצמו לדעת... ואם בתחילה אולי הייתי קצת מתוסכל כי מעבר להקשבה הייתי מעוניין גם בתשובות (שלא קיבלתי) ולדבר אני יכול גם מול המראה (האמת שלא, כי לא אזכה להקשבה מהמביט מולי) פתאום קלטתי מה בעצם קורה לי שם – עושים איתי צעד 4 באופן מקצועי. (איש מקצוע מקסים שאני מאוד אוהב אמר לי פעם ברגע של כנות שביחס לצעדים 1- 3 אין 'לאנשי המקצוע' מה למכור... רק את 'הארבע' וצפונה...)

והתשובות באמת היו ונמצאות בתוכי. למרות ששאלתי את עצמי את השאלות הללו בלי סוף, הפעם זה היה שונה, כנראה שהטיפול המקצועי הוסיף ליכולתי לעמוד מול הכאב הגדול שלי ולהתבונן בו באופן ברור ונוקב יותר, נוצרה אצלי הפרדה משום מקום חדרה לתודעתי התובנה שבאמת אני הוא זה שנותן 'להם' את הטיעונים והכח. תפסתי שאני  מסביר דברים שהם מעולם לא אמרו עלי. יותר מכל לא יכולתי לענות על השאלה – למה 'הם'... מה יש באנשים הללו שדווקא להם איני סולח... ומתוכי צפה התשובה הכל כך ברורה, במקרים האלה אני מרגיש אשם.. בעצם גם כאן הכעס שלי הוא על עצמי. מדהים. וכשנשאלתי 'את מה הייתי משנה' ועניתי שלמעשה מאומה, ידעתי שזה סתם. שפיטה של אדם שמחמיר עם עצמו.

דבר נוסף ומופלא שעשיתי באותו ערב היה להפנים שגם במקומות שהכי כאוב לי, אני צריך להפסיק לבחון את עצמי במונחים של טוב או רע, טועה או צודק, נעים יותר לבדוק את העשייה בנכון ולא נכון, נכון לאז ומתאים להיום... הבונוס הכי גדול היה במשימה הבאה שלי - להפריד בין מה שנאמר לי באמת על 'ידם' לבין מה שאמרתי אני על עצמי... עכשיו כבר היה ברור 'שההם' מדברים מהמקום שלהם... הר של קרח נמס באותם רגעים מוארים. כעס אדיר, של שנים, התפוגג והפך ללא רלוונטי. ומשהשלתי את המשקל העודף, הזדקפתי.

אגב, למדתי המון על המחשבות והתגובות שלי מול אחרים... מי יודע כמה הושפעו ממחשבותי ותגובותי על מעשיהם, אינם משערים שזו החוויה שלי ואין בכך שום קביעה על מי ומה שהינם באמת... במהלך ההחלמה עשיתי צעדי תשע (כפרה בפני הנפגעים מהמעשים) רבים, לאחרונה זכיתי לעשות את המשמעותי שבהם בעת האחרונה, עם האדם שבאמת היה זקוק לכפרה שלי. עשיתי צעד תשע איתי... והאמת, סלחתי לי...

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? אפשר לקרוא את כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה