לאחרונה הושק אתר חדש בשם "ונשמרתם" המציע עזרה בכל הקשור למסננים, אינטרנט קשר, פיקוח וניטור. מומלץ בחום. האתר בכתובת: www.venishmartem.co.il

יום או יומיים

חתן צעיר קיבל מחמיו לעתיד דירה בירושלים.

החותן: 'כמה זמן לדעתך תוכל להתמיד ב'כולל' אחרי החתונה? חצי יום או יום שלם'?

החתן: 'נראה לי שאלמד יום שלם, אולי אפילו יומיים, נראה כבר'...

מהו "חוסר אונים"?

התאוה הקיזה מאיתנו את העצמאות, שדדה מאיתנו כל כח רצון להתנגד לדרישותיה המופלגות, הדחף הכפייתי בהתקף של תאוה היה כל כך חזק שכל מה שניסינו בכדי לא להתאוות, לא צלח = חוסר כח מול חולשה מחריבה, מי שלא משלים עם אמת פשוטה זו, לא מודה בה, לא ישתחרר "מהדיבוק הנפשי האכזרי והערמומי", מחשבות לא שפויות חוזרות ונשנות, שניתן לשלוט בתאוה בצורה מבוקרת, רק מי שפגש "בתחתית" ועבורו התוכנית היא ענין של חיים ומוות, נפשי, מוסרי, רגשי, ואף פיזי ממש, אדם שהובס בנפשו פנימה, יהיה נכון לבצע פעולות מנוגדות לעצם אישיותו כמו, כנות ופתיחות חסרי פשרות.

להמשך הדיון בפורום לחץ כאן

חשיפה עצמית - הדרך להחלמה

אחד הדברים הכי משונים בתוכנית הוא שבשלב הראשוני עיקר העיסוק שלנו אינו בפעולה כזו או אחרת - לסגור את המחשב, לזרוק את כרטיס הרשת, לעבור לחברה כשרה, לרכוש תוכנת סינון.

כל הדברים האלה חשובים מאוד, אבל כפי שמוכר לרובנו, או לכל הפחות לי, זה לא היה מספיק.

בתחילת הדרך אני עוסק באובססיביות רק בדבר אחד - בחשיפה.

אני מספר לאנשים, כותב בפורום, משתתף בקבוצות הטלפוניות ושותף לעולמם של אחרים, והתכנים שאני מספר אינם אחרים מאשר אותם שאני שונא מתבייש ומפחד לדבר עליהם. תכנים שמגעילים אותי, איך ממש מתחשק לי עכשיו לדמיין את ההיא מהגינה, איך ממש מתחשק לי עכשיו לחזור לעוד שעתיים למחשב לראות את מה שפתאום קפץ לי לראש, ובכלל, איך אני מרגיש זוועה ומתחשק לי לשנות את מצב הרוח שלי, ואני מרגיש דחף כזה...

כיצד היא עוזרת, החשיפה, מה תפקידה?

אני למדתי על עצמי שהדבר העמוק ביותר בחשיפה טמון בעובדה שעמוק בלב אני מרגיש שלמה שאני עושה 'אין מילים', זאת אומרת, אני מרגיש שזה כל כך הזוי, רחוק, תלוש, מנותק מחיי עד שאיני יכול לומר באותה נשימה אכלתי קרואסון שוקולד ו'הלכתי לראות סרט פורנו באורך מלא', ק"ו שאיני יכול לומר הלכתי ללמוד הלכות נידה או להתפלל בנץ ובאותה נשימה להגיד, אה...כן, וגם נגעתי בעצמי בשירותים, פשוט לא הייתי יכול אחרת, נזכרתי במה שהיה אתמול...

וכשאין מילים, מה נשאר לי לבטא: בכי, התחושה הפנימית הזו של כוח הרצון שמנסה להזיז הר. החלטה.

כישלון. כישלון שכדי להסביר אותו גם כן איני יכול למצוא מילים. רק קללות.

וככל שעובר הזמן כבר איני יכול להסתכל על כל התבוננות בתמונות כדבר העומד בפני עצמו, כל דבר משקף למעשה את כל ההיסטוריה שלי, שהיא עד כדי כך נוראה שאיני מרשה לעצמי להתבונן בה. אני מתחיל לחיות מיום ליום, מהתמודדות להתמודדות. ומנפילה לנפילה. ושוב, באופן מודע כל מה שאני מנסה לעשות הוא להחזיק את עצמי בשגרה, לנסות לא לתת 'לחטא' להפיל אותי לחלוטין, אז אני חוזר לשגרה, ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם.

לפעמים זו הכחשה, ועייפות, אבל לפעמים ההתעלמות אינה חלשה אלא מלאה בכוח רצון כביר ונוקשה, אני צועק על עצמי:

א-נ-י   ל-א   א-ת-ן   ל-ז-ה   ל-ה-ר-ו-ס   ל-י   א-ת    ה-ח-י-י-ם.

ועוברים יומיים, חמש דקות בשירותים, לא יותר. או עשרים דקות מול המחשב. והעסק קורס.
העוצמה של הרגשות שמשתחררת באותם דקות ספורות מעלה בעשן את כל התחושה של 'העסקים כרגיל' שניסיתי לבנות.

ועדיין, אני לא מדבר על זה, לא מסכים לקבל את החולשה הזו.

אסור שהיא תהיה. אסור לקבל אותה. אסור לחשוב עליה. זה כל כך נורא שאפשר רק לבכות או לנסות לכפר עליה.

בהחלמה, הדבר הראשון שאני עושה זה לדבר.

הדיבור משחרר את המעצורים הפנימיים האלה, שעצרו את הרגשות ביחד עם כוח הרצון, כמו מן סכר כזה (אם אני לא מרגיש באופן כללי, אולי לא ארגיש גם את הדחף...), הדיבור ובעיקר התגובה אל הדיבור גורמת לי להרגיש שמה שעובר עלי בפנים אינו הופך אותו לאחד מן 'הסטרא אחרא', זה לא רק שיש אנשים כמוני, זו ההסכמה שלי לקחת אחריות על מה שאני עושה.

אני מכיר חברים בקבוצות שנוהגים לדבר בבוטות רבה על מאווייהם, למרות שזו אינה דרכי אני חושב שיש בה עוצמה רבה - כן, אני בחור ישיבה ואוהב תורה ומצוות, אבל כן, הדברים שאני חושב עליהם כרגע לא ניתנים לביטוי בלא להשתמש בשפה רחובית כזו...מה לעשות את זה אני יכול אבל כשאני מדבר על זה אני מסמיק כמו ילד בן שתים עשרה שמעולם לא נגע בפורנו?
הדיבור מאפשר לי גם לעשות את החלק השני של תחילת הדרך - להבין.

להבין היכן אני נמצא, להבין שההכחשה הורסת את כל הסיכוי שלי לשנות משהו בחיי.

להבין, לקבל ולבקש עזרה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

מהי נקיות?

חבר כתב בפורום:

היו לי 19 ימי נקיות בהם לא צפיתי בפורנו התקשרתי כל יום לשיחות הטלפוניות היה לי טוב.... הרגשתי מרומם אבל בתחילת שבוע נפלתי וראיתי דברים שלא הייתי צריך לראות, ב"ה אתמול חזרתי לעצמי בלי זה הגאווה שלי לא הייתה נותנת לי אפילו לכתוב את מה שאני כותב מרגיש מושפל מבואס איך אני יתקשר ויתוודה שאני בסה"כ רק יום אחד נקי? איך? איזה השפלה!

ב"ה שנשארתי יבש ולא הוצאתי לבטלה כבר 23 יום וזה רק בזכות זה שאני כאן זה מציאות שלא הייתה קיימת לפני שהגעתי לכאן אבל כמו ש"אסיר תודה" כתב מי אמר מה יותר גרוע?  לצפות בפורנו או להגיע לשז"ל? שניהם שייכים למחלה שלי ואני חייב להחלים לגמרי מקווה שבקרוב יהיה לי ספונסר אולי אז ההחלמה שלי תתחיל להיות אמתית.

ושוב אני רוצה להדגיש את נקודת האור 23 יום אני לפחות יבש. אבל לנקיות שוב אני יתחיל לספור מההתחלה?

'סוד הכניעה' כותב:

טוב, זאת באמת שאלה לא פשוטה. בעצם היא הרבה יותר מסובכת מאשר השאלה "לאפס או לא", ואנסה להסביר את עצמי. יש כאן חברים שמעולם לא אוננו (כן, יש דברים כאלו, למרות שאני הייתי בטוח כל חיי הבוגרים שמי שאומר את זה הוא שקרן יותר גרוע אפילו ממני). אז למה הם כאן? כי הם לא מצליחים להפסיק לצפות בפורנו. עכשיו, נניח שאנחנו אומרים שאין מה לאפס בגלל צפיה בפורנו אלא רק על אוננות, אז בעצם חבר שמכור לפורנו אין לו נפילות...

מצד שני, חבר שמכור לאוננות ופעם אחת צפה קצת בפורנו, האם זה אומר שבאמת נמחק לו כל הזמן בו הוא נקי? הרי הוא באמת הודה בחוסר אונים מול האוננות ובאמת עושה פעולות, ובאמת אלוקים שומר אותו נקי. בקיצור, העסק הזה קצת מסובך.

אבל זאת רק הרמה הבסיסית של השאלה, כי עיקר השאלה היא אישית, והיא הרבה יותר עמוקה: למה אני כאן? עד שלא ברור לי בדיוק מאין באתי ולאן אני הולך - קשה להאמין שיש לי סיכוי ריאלי להחלמה. זה קצת כמו לקנות ג'י פי אס משוכלל, אבל לשכוח בבית את הכתבות אליה רוצים לנסוע.

אם הגעתי לכאן רק בגלל שאסור לאונן, אז באמת יכול להיות שכל מה שאני צריך לספור זה כמה ימים לא אוננתי. אבל אם הגעתי לכאן בגלל שנפדקו לי החיים מהתאווה, אז מי אמר שאוננות יותר טובה מאשר צפיה בפורנו? וברשותך אלך עם זה צעד נוסף (ונשאיר בצד את הדיון לגבי הספירה כי הוא לא רלוונטי כעת). נניח שאני מצליח לא לאונן ולא לצפות בפורנו, אבל אני לא מפסיק להזיל ריר על כל בחורה שעוברת ברחוב, האם אני זאת נקיות?

התשובה האישית שלי היא שאני לא מחפש נקיות טכנית וגם לא מחפש נקיות על פי מדד דתי, ואפילו לא מחפש נקיות על פי מדד שמור עיניך או כל מדד אחר. אני רוצה את החיים שלי בחזרה ואת זה אני לא יכול לעשות כל זמן שאני ממשיך לצרוך תאווה, ולא משנה באיזה פורמט התאווה הזאת. רעל הוא רעל בין אם הוא מגיע דרך האף, דרך הפה או דרך הוריד, והתאווה היא רעל עבורי בין אם היא מגיע מהמחשב, מהרחוב או מהפנטזיות שמאוחסנות בראש שלי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן.

הקושי המיוחד בנסיון ההסתכלות

והנה האמת ניתנת להאמר, שקושי ומעכב גדול עומד בדרכו של עובד ה' החפץ לעמול על שמירת הראייה. שהרי שמירת הראייה היא פעולה שוללת – לא להסתכל, והיצר מפתהו כן להסתכל ולהנות, וכשמנסים להתגבר במהלך של הפעלת כח שלא להסתכל ולוותר על ההנאה, מיד מתעורר בתוכו התנגדות פנימית שרוצה בהנאה ונפשו של אדם מחמדתן, ואז המאבק בין שתי הכוחות הללו הוא גדול ומר, ונכנסים בכך לנסיון שעפ"י רוב קשה לעמוד בו. וכדברי הגרא"א דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א עמ' 235) "יש שהאדם דוחה את יצרו ואינו מבטלו (אינו זובחו), ע"כ גם אם לפי שעה מתגבר האדם עליו אבל הוא כדוחק ע"ג הקפיץ, אשר כלעומת שידחוק יותר יתנגד הקפיץ יותר". ובח"ג (עמ' 40) הוסיף עוד, שקושי הנסיון הולך וגדל יותר ויותר כיון שהרצון המאוחר כולל בתוכו את כל הרצונות הקודמים שנדחו ולא נתבטלו ע"ש.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)