לחיות ולא להיות אשם
'רק להיום' ככה אני מספר לעצמי מהיום הראשון, ככה התוכנית לימדה אותי, בתאווה גם כל יום הראש החולה שלי היה מספר לי שרק להיום יש חידוש מעניין יותר מרגש יותר מספק יותר בתאווה, היום אני נקי רק להיום 85 יום, ורק להיום אני מגלה כל יום חידוש נוסף בהחלמה, כל יום רק להיום ההחלמה מתחדשת בבשורה חדשה ובאור חדש.
רק לאתמול פתאום הרגשתי נורא רגוע וטוב, הייתי באירוע משפחתי, והייתי מסוגל לשבת בשולחן עם המשפחה ולהיות שלוו, לא חיפשתי לרצות אף אחד, לא נבהלתי שהיה קצת שקט, לא ניסיתי לעשות הרבה רעש, ושרקדו הצלחתי לרקוד ברוגע ולא היה לי נורא שם, ושאלתי את עצמי מה השתנה, והגעתי למסקנה שתחושות האשמה לא הייתה קיימת שם.
במחלה הייתי אשם בכל דבר שקרה, היה קשה לי שהתעוררתי וראיתי בעיתון שההוא נפטר, ניסיתי לחשב ישר את שעת הפטירה וגיליתי שזה היה בדיוק באותו רגע ש...... או ההתמוטטות קרתה אז בדיוק, כל פיגוע או כל מקרה מצער אחר קרה רק בגללי, כי הרי רק אני בתוך כל הג'יפה הזאת, חוטא חסר תקנה, ואיך אני לא שם לב שכל כך הרבה מקרים מצערים קורים ואני לא מתעורר, האמת שאולי היה שם הרבה ריכוז עצמי, מי אני בכלל שמשהו יקרה בעולם או למישהו אחר בגללי, נכון שכל ישראל ערבים, אבל למה חשבתי שעלי תלוי הכל.
הלכתי להתפלל מתוך תחושות אשמה שמי אני בכלל שאתפלל, הסברתי לעצמי שזה ענווה וכניעה, לא, זה היה אשמה, והרבה אשמה, אשמה שהורגת, אשמה שהורסת כל חלקה טובה שעוד נשארה בנפש המיוסרת, המשכתי לעבודה מתוך רגשות אשמה שמי יודע אם מגיע לי בכלל עבודה אחרי שאני כל כך הרבה מצער את אלוקים, ומשם המשכתי לתאווה מתוך נסיון לברוח מהאשמה, וכל אירוע דומה לאתמול שפגשתי את כל הקרובים אלי שוב היה מלא באשמה, והיה הרבה צורך בלכסות על האשמה ולדברר את כל השולחן שיחשבו שאני מלא רוח ושמחת חיים, ושוב בריקודים לא הייתי מסוגל לרקוד כי הרי איך אשמח ומעל ראשי עומדים נשמות אבודות שזוקעות זעקות ששומעים אותם מקצה העולם לקצהו, ומי אני שאוכל לשמוח.
בקיצור האשמה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, ישנתי, אכלתי, דיברתי, עבדתי, אשמה ואשמה, ועוד אשמה.
אז כן, אפשר לחיות אחרת, יש חיים אחרי האשמה, יש חיים שלווים יותר, אם כי גם זה תהליך, ועובדה שגם עכשיו עדיין אני כותב את הפוסט הזה מתוך הרבה אשמה, אבל עדיין יש אור בקצה המנהרה, האשמה גם נעלמת לפעמים.
