כגודל הציפייה כך גודל האכזבה
כבר לפני שנים רבות אימצתי לעצמי את האימרה הזאת והיא מאז ועד היום נר לרגלי. "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה". מדוע אדם נפגע מכך שלא קיבל עלייה לתורה? כי באותו רגע שהוא נכנס לבית הכנסת וראה את הגבאי עם חיוך על הפנים, עלתה לו מחשבה בראש כי הפעם הוא יקבל עלייה (אחרת למה הוא חייך אלי?). מעתה, בכל עלייה, בשעה שהגבאי פותח את פיו ומכריז את שמו של המועמד הבא, הוא פותח שבע עינים ונועץ את מבטן עמוק עמוק אל תוך פיו של הגבאי, ומצפה לראות לפי פיתולי השפתיים שמא הוא המועמד הנוכחי. כשהוא נוכח כי נותרה כבר רק עליית ה"מפטיר-חזק", לבו מחסיר פעימה, בטוח הוא שהגבאי כל כך מחשיב אותו עד שהוא השאיר את המפטיר ואת החזק אך ורק לכבודו. וברגע שהוא שומע את שמו של חבירו לספסל "יעמוד רבי געציל ב"ר גרונם מפטיר חזק", כל האוויר יוצא לו מהריאות; לחץ דמו נוחת ונשמתו נשברת לרסיסי רסיסים...
אינספור פעמים ביום תרגלתי את האימרה הזאת. לפני שנפגשתי עם בן אדם, לפני שנכנסתי לחתונה של חבר, לפני שהתיישבתי ללמוד, ובעצם לפני כל פעולה שתוצאותיה מוטלות בספק. ניסיתי להוריד את רף הציפייה, כך שאם אנחל כישלון לא אתאכזב. דמיינתי לעצמי שהחתן יתן לי מזל טוב בחצי פה אבל זה לא איכפת לי. בדרך כלל אחרי תירגול כזה, כל מה שקיבלתי שימח אותי. הייתי מאושר מכל תוצאה שהיא, שהרי סוף סוף היא עלתה על ציפיותיי. כאשר החתן חייך אלי ולחץ את ידי עד שחשתי את הכאב יומיים, לא היה מאושר ממני, גם אם המחותן לא כיבד אותי עם מנה...
וכאן המקום להדגיש כי עם המרשם הזה יש להתנהג במידה ובמסורה, שהרי לפעמים חייבים דווקא להעלות את רף הציפייה, אחרת נוכל להיכנס למצב של ריפיון החושים. לפעמים דווקא הצבת האתגר תועיל לנו להתקדם בחיים. אבל בהחלט זה אפשרי לתמרן בצורה נבונה בין הטיפות ולזכות במידת מה לחיים נטולי אכזבות – ושוב, אני מדבר לאנשים כמוני, אינני יודע אם זה נכון כלפי כל אחד.
לפני תקופה, אחרי מלחמה קשה בת עשר שנים, זכיתי לראשונה להגיע בניסי ניסים לניקיון של ארבעים יום(!). ביום הארבעים ואחד נפלתי. והנה הוא פלאי, התרסקתי כולי, הפכתי ממש לשבר כלי. חשתי פתאום כזו תחושה של אכזבה כמו שלא חשתי מעודי. נקפו מספר ימים עד שחזרתי לכוחותיי, ואז פתאום אני מוצא שואל את עצמי: איך צדיק. איך היית מסוגל לשכוח כמה פעמים היית נופל מידי יום? כיצד שכחת כמה זמן היית נוהג לאבד לריק על חיפוש אחר התאווה? והנה, ארבעים יום זכית להיות נקי, לחיות, לנשום אוויר צח, להתקרב לאביך שבשמים, וזו התגובה???! נכון נפלת בסוף, אז מה? תעמיד ארבעים יום של איכות מול נפילה בודדת, מי מנצח?!. פתאום שמתי לב כי פשוט שכחתי את כלל הברזל שדגלתי בו מאז ומעולם "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה". מסתבר שכאן חציתי את הגבולות של הציפייה הרצוייה ולכן נחלתי אכזבה עצומה. נתקפתי לרגע בבושה עזה, והתחלתי מיד בספירה חדשה, והנה אני אתכם חברים יקרים.
