מחיר הנפילה ומחיר הנקיון
חבר כתב בפורום:
לפני שהגעתי לפורום אוננתי בלי הפסקה ואף פעם לא הרגשתי שיכור או לא שפוי, זה היה המצב הטבעי שלי. בשנה האחרונה שבה צמצמתי את הפעילות שלי . הרגשתי לפעמים שפוי יותר ולפעמים שפוי פחות אבל אי אפשר להגיד שהיתה לי איזה סוג של הארה במצב החדש - אולי גם בגלל שאף פעם לא הצלחתי להחזיק יותר מדי מעמד.
בחודש האחרון שחזרתי לסורי לאט לאט הרגשתי את אי השפיות מחלחלת (תופעה חדשה) וגם היום שאני נקי 2 פלוס אני עדין מרגיש את אדי התאוה בראש. אני מבולבל אני לא מפוקס אני עם מחשבות טורדניות וזה רק מוכיח לי שלנקיון יש תמורה גם אם היא לא נראית לפעמים אני יודע שהיא קיימת.
'נתן במתנה' כותב:
השאלה הבסיסית ביותר היא האם אני מאמין שאני באמת יכול להפסיק.
התשובה הפשוטה, האינסטינקטיבית היא לא. ברור שלא. זה לא רק היאוש המחלחל, זו העובדה הפשוטה מאוד - אני אולי מדי פעם מפנטס ומשתעשע בראשי על הרעיון של להפסיק, אבל השימוש כל כךל כיף, כל כך חזק וכל כך ממלא, יותר מכך - זה כבר הפך להיות לדרך חיים כזו, אני כבר רגיל לזה באופן מאוד עמוק. אז לפעמים אני מרגיש שהעולם כזה מקום מגעיל שמגיע לי קצת ליהנות ולפעמים אני סתם מרגיש רצון וצורך לחיות בצורה העוצמתית הזו. ניתוק מהמציאות? בדידות? פחד מדחייה של אשתי? גירושין? מי זוכר אותם בשלב הזה. מדי פעם הם מופיעים, כמו הקול הזה של המצפון שאומר לך "די לישון, צריך להתלבש. צריך לקום מוקדם היום" ואז אתה מחלץ את הגוף מהפוך החם, מפהק בחוסר חשק ואיכשהו מנסה לעשות משהו, אז עם שינה זה עובד. כאן, ה'צריך' הזה לא יכול לעמוד בכלל אל מול הריגושים והעוצמה של הפיתוי של התאווה.
ובמילים ששמעתי ממסר של AA - אחד מהמאפיינים הבסיסיים של המחלה היא שאני כל הזמן שוכח מה התאווה עשתה לי ואני זוכר רק מה היא יכולה לעשות בשבילי.
אז ההחלמה צריכה להתבטא בשני מרכיבים:
1. הכרה במחיר שאני משלם בבריחה האינסופית אל הפנטסיה.
2. שיתוף והכנסות לקבוצה באופן מאוד מאוד טוטאלי מאפשר לי להתחיל 'להגיע לאמונה' שמשהו עובד. אני משתף כשרע לי, כשבא לי למות, כשבא לי עכשיו לאונן ובדיוק ראיתי...ואני משתף שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, ולהפתעתי עברו שלוש שעות והגל עבר. אני לא מאמין שזה קרה, עד עכשיו תמיד כשהיה כזה התקף הוא הרגיש לי כמו דחף בלתי נשלט, ופתאום, אני לא יודע להסביר את זה - זה עבר. עוברות עוד שלוש שעות, ושוב אני מרגיש דחף בלתי נשלט, ושוב אני מתקשר ומתקשר ומתקשר ומתקשר, והגל עובר...
וככל שעובר הזמן, אני מגלה שיש אצלי פער בין מה שאני מרגיש למה שקורה במציאות, ושמה שאני מרגיש אינו המציאות, ואז אני מתחיל לראות שהשיתוף בקבוצה, וגם ההיענות לשיתופים של אחרים, עוזרים לי לשרוד את הפער הזה ולחדד אותו יותר ויותר. כך אני נעזר בקבוצה כדי לשרוד את ההתקפים, ובמקביל מגלה שהכוח של הקבוצה גם עזר לאנשים נוספים להגיע למקום שאני מאוד רוצה להגיע אליו - למפוכחות הפנימית הזו, ואני מתחיל להאמין - אולי גם אני יכול. 'הגענו לאמונה'.
3. הנושא של היחס לכוח העליון עצמו הוא מאוד חשוב, הוא מבוא לצעד שתיים אבל אני לא הייתי מתמקד בו בתחילת הדרך ממש, על כן אעמוד כאן ואזכה שאלה זו בפוסט נפרד...
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
