יום חמישי הוא יום של מסר. בקבוצת הצהריים של שמור עיניך ישתף אותנו חבר וותיק בנסיונו כחו ותקוותו והוא יספר לנו מאיפה הוא הגיע, מה הוא עבר והיכן הוא היום. הקבוצה פתוחה ואין צורך בקוד, כך שהיא מתאימה גם לחברים חדשים שרוצים להאזין מבלי לדבר או להיחשף בכלל. הפרטים בהודעה למעלה.

אחריות אישית

יוסי בא לאמא שלו בבכי: 'אמא, אני לא רוצה ללכת לבית הספר יותר... הילדים זורקים עלי פצצות מים ומכנים אותי בשמות גנאי. כל המורים נגדי, פשוט נמאס לי!'
אמא: 'אתה חייב ללכת לבית הספר!'
יוסי: 'למה?'
אמא: 'כי אתה המנהל'!...

למה להגיע לקבוצות אם אני נופל ונופל?

התוכנית מיועדת לנופלים, מי שמצליח להיות נקי רק מלהיות בפורום ולקבל את החיזוק דרך חברים אנונימים כנראה שהוא לא מכור, רק מתמודד עם יצר הרע וכמו שכתוב בספרים גם ספרי מוסר וגם ספרי חסידות שכל אחד צריך שיהיה לו חבר נאמן שיהיה פתוח איתו, ויספר לו את כל ההתמודדיות שלו, ואז אלוקים יהיה בעזרו אבל לבן אדם שהוא מכור זה לא עוזר, הוא צריך לבוא עוד פעם לקבוצה ועוד פעם לקבוצה.

לקריאת הדיון בפורום לחץ כאן

אולי רק חסר לי ידע?

חבר כתב בפורום:

הייתי לבד במרפסת שמש, הפסקת קפה ביום חם ונעים. חלפה במוחי מחשבה ילדותית, שיהיה מעניין להשליך את כוס החרסינה מהמרפסת למטה, ולראות איך היא מתנפצת. מה יש? ככה סתאאם. מכיון שאני עדיין שפוי, ברור שזה לא קרה, אך התחלתי לחשוב האם אני רוצה לעשות זאת או לא? הרי האינסטינקט הטבעי הוא כן לעשות! ולהתרגש מההתנפצות! ובסוף אותו "אני" החליט שלא לעשות זאת!

יש לי תובנה חדשה. קיימים באדם שני "אני". אחד גופני - בעל אינסטינקטים חייתיים, ועוד אחד, עמום קצת, פנימי יותר. ישנם כאלה המובלים אחרי האני הגופני, ויש כאלה שרוצים להפעיל יותר את האני הפנימי - של הנשמה. מאז אני הרבה יותר שולט בדחפים הגופניים לענג את עצמי, כמו האני החייתי. מכיוון שברור לי מהרגע הראשון שהאני הרוחני שלי, הוא זה שמוביל ולא מעוניין להרשות לאני החייתי לעשות כל שטות שמתחשק כך סתם.

'סוד הכניעה' כותב:

במשך כל כך הרבה שנים חייתי את התובנה הזאת - אבל זה לא עזר לי. גדלתי על דברי בעל התניא אודות שתי הנפשות, ותמיד הבנתי טוב מאוד שיש בי שתי נפשות וממילא אין שום סתירה בין מה שאני עושה בתאווה לבין מה שאני עושה בישיבה או בבית כנסת. חזרתי ושיננתי שוב ושוב את דבריו על כך שרק אם היתה בי נפש אחת - הייתי יכול לראות את הנפילות כראיה לכך שאני שפל, אבל כיון שיש בי שתי נפשות - אז הנפילה היא בסך הכל ראיה להתחזקות הנפש האלוקית.

אבל לצערי זה לא עזר לי. עד כמה שניסיתי (וניסיתי המון!), הרגשתי שמשהו כאן לא מסתדר. הרגשתי שאני לא סתם שתי נפשות בתוך אדם אחד, אלא יותר כמו שני אנשים שונים בגוף אחד. אפשר לגחך ולומר: מה כבר ההבדל? אבל עבורי זה רק נסיון להסביר שהתובנה הנפלאה הזאת אודות "ונפשות אני עשיתי", לא מתאימה לי. אני מכור, אני לא סתם אדם עם יצר הרע.

נכון, יש דברים שבהם אני מזדהה עם הדימוי שלך, ובהם ה"אני" השפוי (או הנפש האלוקית בדברי בעל התניא) שולט, ויש לי דברים בהם ה"אני" הלא שפוי (או הנפש הבהמית בדברי בעל התניא) שולט. עד כאן הכל בסדר. זהו מאבק הנפשות לשלוט בי, וכשזה קם זה נופל. כשאני מסתכל על ההתמודדויות הרגילות בחיים, אכן מתאים לי לראות את זה ככה, ומאוד עוזר לי להבין שהרצונות הטבעיים שלהם הם לא בסתירה לרצונות שלי להתקרב לאלוקים. עוזר לי להבין שגם אם אני לא עושה את כל המצוות, זה עדיין לא אומר שכל המצוות שאני כן עושה הם שקר. כן, יש בי שתי נשמות, ושתיהן מנסות את כוחן עליי.

אבל מול התאווה זה סיפור אחר. מול התאווה אני לא שתי נשמות אלא נשמה אחת בלבד. אמנם בתוך הגוף שלי יש גם נשמה אחרת שרוצה טוב ושואפת לטוב, אבל היא בכלל לא בעסק כאשר אני מדבר על התאווה. היא נמצאת שם רק לדברים "הרגילים", אבל התאווה? זה מחוץ לתחום. כאן אין מלחמה ואין ניצחון, אין כשלונות ואין התמודדויות, כאן יש הפסד אחד ארוך ומאבק שאין לי בו שום סיכוי ומעולם לא היה לי. מהרגע שבו עברתי את הגבול והפכתי למכור - הסיפור על שתי הנשמות לא יכול לעזור לי, והוא אפילו יכול להפריע כי הוא נותן לי את האשליה כאילו אני מסוגל, כאילו אני יכול, כאילו ישנה אפשרות שהאני השפוי ינצח, בזמן שבמציאות זה לא ככה, כי אין לי שום סיכוי ולא משנה כמה אנסה - תמיד אתרסק.

בעל התניא דיבר על אנשים רגילים, לא על חולים. הוא דיבר על אדם שמתמודד עם יצר הרע, לא עם התמכרות. הוא דיבר על אנשים שיש להם שתי נשמות, אחת אלוקית ואחת בהמית, אבל הוא לא דיבר על אדם מכור שאיבד את כח הבחירה. אני צריך משהו אחר, אני צריך עבודה הרבה יותר קשה כדי שאוכל להישאר נקי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

מנוף או משקולת

לא פעם הרגשתי תקוע. בדרך ללא מוצא כשאין לי מושג מה הצעד הבא שכדאי לי לעשות, הספונסר לימד אותי 'לבדוק את המניעים', אבל ללא הועיל, בדקתי ויצאתי עוד יותר מבולבל... בחלק מהמקרים נקטתי 'בשב ואל תעשה' והיכן שהייתי מוכרח לנקוט בפעולה השתדלתי להתייעץ כשמראש קיבלתי על עצמי את העצה כהכוונה מלמעלה. זה עבד לי, עם הזמן רכשתי יותר ניסיון והיו לי הרבה פחות התלבטויות.

לאחרונה שוחחתי עם עוד צאצא של אלוקים, ומהמפגש המיוחד הזה יצא משהו מאוד בהיר לשנינו, שוב קיבלתי אישור לאקסיומה התוכניתית – אתה הראשון שמקבל ממה שאתה נותן...

סבל גדול ניכר על פני הנשמה הכאובה הזו. הצורך באוזן קשבת היה קיומי ממש, הקשבתי. מה עוד אפשר לעשות, כשנשאלתי עניתי. כהרגלי התחלתי לנאום, על קבלה ונכונות.. מהר מאוד הבנתי שהפעם זה לא יעבוד, הבלבול היה גדול מדי, בלטה לעין חוסר היכולת להתמקד. הייתי חייב לדבר במשפטים קצרים. (משימה לא פשוטה עבורי, כי בעבודה עם הספונסר עוד לא הגענו לטיפול באובססיה שלי למילים) התחלנו לרשום יחד סלוגנים של תוכנית (נאהב אותך עד שתהיה מסוגל לאהוב את עצמך)

ואז עלתה השאלה – 'איך אדע מהו הדבר הנכון הבא שעלי לעשות'... לך תסביר לבנאדם אבוד בתוך עצמו את ההצעה המופיעה בספר הגדול לבדיקת רצון האלוקים (אוהב, טהור, חסר אנוכיות ולא מפוחד) שתקתי. ופתאום התשובה היתה ברורה – "מנוף או משקולת". 'הסלוגן' תפס. הפעולה תרים אותך או תכביד עליך? תקדם אותך או תסיג אותך לאחור? נכון הוא שאי אפשר לדעת באופן מוחלט לפני הפעולה מה תהא ההרגשה שלאחריה, אבל לנסות לבדוק את הלך הרוח במבט מהיר, כדאי.

העברנו את זה לפסים פרקטיים. לדוגמא, על צג הסלולר מופיעה התרעת שיחה נכנסת. (כנראה) לא משהו דחוף, קרוב משפחה נלהב מדי... מניסיון העבר עולה שצריך אנרגיות נוספות לשיחה כזו... אענה לשיחה? אתרוקן. לא אענה? אתייסר בריכוזי העצמי... הפיתרון? אענה ואומר שאיני יכול כעת לשוחח... 'המשקולת' במקרה הזה היא לשני הכיוונים, 'המנוף'? הוא פיתרון הביניים, היציאה לפעולה למרות התחושה הלא נוחה - לדבר איני יכול, שלא לענות גם, אענה ואומר שאני יכול לשוחח...

זה נשמע פשוט למדי, אבל למכור המחפש את דרכו ומנסה 'לנגן את הדיסק' שלו אחרת זהו אתגר.

וזה לא רק שיחות טלפון, אפשר לקחת את הנוסחה הזו לכל מיני מקומות, אתן דוגמא נוספת על עצמי, למדתי שלצאת עם המשפחה הקרובה 'כפעולה הפוכה' בזמן שמאוד רציתי להיות במקום אחר זו איוולת. חתיכת 'משקולת'. בשניות אני הופך לחסר סבלנות, גוער ומעיר ללא סיבה לכל מי שנמצא ברדיוס שקולי נשמע בו, בלי פורפורציות, רואה ברגעים הללו את עצמי רק כקדוש מעונה. הרי ויתרתי למענכם... כל קרעח'ץ מעלה לי את לחץ הדם, 'כשיקירתי' מעיזה לפצות פה ולומר היה עדיף ש... או 'שהפעולה ההפוכה' הזו הפכה את כולם אני כבר רואה בה מתנקשת המבצעת בי סיכול ממוקד. ואז באמת שאין לי ברירה, הרי הבא להורגך השכם ל...

כדי לדעת מהו 'מנוף' עלי להכיר את מקומי, קצב החלמתי, לזכור 'שלקפיצה מעל הפופיק' יש מחיר.. בשביל זה עלי להיות כנה עם עצמי. לפני שאני מתייעץ אני מנסה לענות לעצמי על שתי שאלות מרכזיות, האחת - האם אתה מנסה לעשות לעצמך הנחות? הנוספת – 'המעשה הזה' יקדם אותך לאן שאתה רוצה להגיע? לא פעם טעיתי, חשבתי שאני כנה שמכיר את מקומי וכמעט ערפתי ת'ראש לעצמי ולסובבים אותי - זה לא צחוק, יד אחת על ההגה והשניה 'משליטה סדר' במושב האחורי על ימין ושמאל ללא הבחנה – אבל כשהייתי נכון ללמוד גדלתי.

גם הטעויות שהחשבתי למשקולת הפכו למנוף..

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

הזדמנות לקיים מצוות שיויתי

ולענין עשה טוב כתב הח"ח זצ"ל (שמיה"ל ח"ב פ"ב) דהרי ע"י קיום מצוות התורה האדם מתקדש לה', כמו שתקנו אנשי כנה"ג לברך על המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וכו'". אמנם אימתי מועילין המצוות שעל ידם יהיה האדם קדוש לה', כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראיית עיניו, אבל אם ח"ו תתורו, לא יועילו המצוות שתהיו קדושים. דלכן כפל הכתוב בפר' ציצית ב' פעמים ענין זכירת ועשיית כל המצוות, "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" ואח"כ עוד פעם "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", כיון שבפעם השניה כתוב "והייתם קדושים לאלקיכם", והפסוק בא לומר, כי להגיע על ידי המצוות להיות קדושים לאלקיכם צריך בתחילה לקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואז תגיעו ל"למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם". מלה"ד לאחד שביתו מלא רפש וטיט, אפי' אם יכניס בביתו כלי זהב ופז אין ביתו מתיפה עי"ז, ומוכרח תחילה להסיר הרפש והטיט ואח"כ יכניס הכלים הנאים.

והדברים משלימים למה שהביא בביאוה"ל (סי' א' סעי' א') בשם החינוך, שהרוצה לקיים שויתי כראוי [דהיינו קשר תמידי עם הקב"ה] יזדרז לקיים מש"כ החינוך שיש שש מצוות שחיובן תמידי וכו' ע"ש, והאחרון שבהם הוא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", הרי דקיום לאו זה הוא פתח למדרגת "שויתי ה' לנגדי תמיד".

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)