"אלו חביבין עלי מן הכל"
טינופת, גועל נפש. עזות מצח, בושה וחרפה, ממש צלם בהיכל. טפו. טומאֶה. חייבים לסלק את הזוועה הזו מכאן ויפה שעה אחת קודם. מגוון שלם של ביטויים שהצד השווה של כולם הוא שזה פשוט לא מתאים, יש אנשים ששיקול הדעת שלהם במקרה הטוב מוטעה, כל בר דעת, אדם שיש לו השפעה על הנעשה צריך למנוע זאת, אחרת כולם ישלמו את המחיר... האחריות מחייבת...
אם בתחילה זו היתה ההחלטה השערורייתית של האנשים להביא כתרומה למשכן 'חגורת צניעות' מזהב (כומ"ז – כאן מקום זימה) עכשיו באו הנשים והביאו את ה... איכס. אין גבול.
רגע לפני שמשה מסלק את 'המראות הצובאות' מנחושת, מפני 'שעשויים ליצר הרע', מבחינתו סמל להפקרות התאוונית במצריים, אומר לו הקב"ה קבל. ולא רק קבל, אלא - "אלו חביבין עלי מן הכל". לא, זו לא טעות המראות הללו הן הדבר החביב שנתרם למעני במשכן. לא אבני השוהם ואף לא המילואים. לא כפורת ולא כרובים, לא מזבח ולא שולחן. גם המנורה כבודה במקומה מונח. המראות. הן הדבר הכי הכי חביב עלי.
חלילה לך מלסלקן, לא סמל של טומאה הן. המראות הללו הן דוגמא אות ומופת לגבורתה של האם היהודיה. לשריון הפלדה הנחוש שנוצק באמצעות האמונה. מהן תלמדנה האמהות היהודיות לדורות. כיור תעשה מהן, סמל לשלום בית. לא די שמסרו את נפשן בשיעבוד הנוקשה הן לא הרפו מהאמונה שזה לא סופי. שיש המשך. שצריך לדאוג לו. ומי שדואג להמשך, נזכר איתו. לנצח.
- - - - -
מרגשת אותי המחשבה שכשתתגלה מלכותו עלינו במהרה, כשנדחק בינות למקבלי פני משיח צדקנו ויהיו מי שירצו לתפוס אותנו בציציות ראשנו 'ולגלגלינו מכל המדרגות', כי אנו מאוסים 'העשויים ליצר הרע', יבוא אבינו וירעים בקולו למעננו "קבלו מהם, הם החביבים עלי ביותר". מקדשי שמי הם. ממשועבדי מצריים. ובתוך שיעבודם הנורא האמינו שזה לא סופי... שיש המשך... במסירות נפשם העמידו צבאות רבות...
למרות הקושי הגובר שלהם, נטלו את 'המראה האישית', הלכו מאיש לרעהו וסיפרו על גדולתי, שמו נוחותם האישית בעדיפות משנית והיו עסוקים בהשכנת שלום ביני לבין ילדי... מהם ילמדו... סמל ל...
חושבים שהגזמתי? יתכן. מה לדעתכם חשבו משה בצלאל ואהליאב?
