למה שוב?
חבר כתב בפורום:
שוב לכתוב שהייתה לי נפילה? שוב לשתף חברים? שוב להתקשר לספונסר ולהרגיש ילד קטן שלא מצליח את מה שכולם סביבו כבר הבינו? שוב לחפש בגלל מה נפלתי, להרוג עוד חתול ולגלות שבשעת הצורך גם צל של נעל יכול להיות חתול? שוב להגביל את עצמי בעוד משהו ולהרגיש שהראש כבר מחפש את המעקף הבא? שוב לרדת על הברכיים ולקוות שמישהו שומע בצד השני? שוב לכתוב תחושות, לומר רק להיום ולהרגיש אידיוט כשאני שוב עומד מול השוקת השבורה, שוב מול ההריסות של חיי שאני אחראי עליהם, שאני במו ידי הנפתי עליהן את פטיש ההרס העצמי ושברתי כל ניצן שהתחיל להתפתח. שוב לבכות, להתחרט להחליט שאני עושה עוד משהו בתוכנית ולקרוס תחת הנטל.
שוב לדבר עם חברים, לחשוב עד כמה התוכנית פשוטה, ולהתאכזב מעצמי מחוסר היכולת לחיות אותה. שוב ללכת לקבוצה להשפיל מבט ולומר אני לא נקי היום. שוב לא לחלוק בקבוצה, לרצות להיעלם, לרצות למות. שוב לכעוס על אלוהים, לא להבין מה לא בסדר איתי, להרגיש שאולי אני נפלתי בין הכסאות של הילדים שלו. שאני הכבשה השחורה שלו, בדיוק כמו שהייתי כבשה שחורה כל חיי. שוב להרגיש את האשמה, את הבושה, את החוסר אחריות. להרגיש הילד שלא יודע איך מתמודדים עם העולם הזה, שאפילו תוכנית כל כך פשוטה שעוזרת לכל כך הרבה אחרים, לא עוזרת לו.
למה שוב?
'סוד הכניעה' כותב:
ואני עדיין לא מבין. הרבה דברים אני לא מבין, חלק מהם חדשים וחלק מהם "שוב". לא משנה אם זה "שוב אני לא מבין", או שזה "פתאום אני לא מבין", הצד השווה שבהם - אני לא מבין.
לא מבין למה אלוקים הביא אותי למחלה. לא מבין למה אלוקים הביא אותי להחלמה. לא מבין למה יש חברים שזה נראה כאילו הוציאו להם קוץ מהיד והם פשוט מחלימים. לא מבין למה יש חברים שזה נראה יותר דומה לסרטן ומה שלא עושים - זה עדיין חוזר. לא מבין למה בכלל צריך אנשים חולים בעולם. לא מבין למה יש מחלות בלי תרופה. לא מבין למה יש אנשים רעים שיש להם חיים טובים. לא מבין למה יש אנשים טובים שיש להם חיים קשים ומרים.
לא מבין.
אבל הרי החלטנו.
החלטנו מה? אתה בטח שואל. אז כן, "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו". איך אתה מבין את אלוקים? אולי באמת כדאי לשנות ולומר "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו לא מבינים אותו", נראה לי שזה יותר מסתדר, ואולי גם יעזור לי להחלים טוב יותר. כי אם אני מנסה להבין למה, אז אולי זה מראה שאני באמת חושב שאני יכול להבין כאן משהו בכל המבוך הזה.
אח יקר ואהוב. יש בתכנית 12 צעדים שונים ויש גם הרבה דברים שם "מסביב" לתכנית. הספונסר, הקבוצות, החברים, השיתופים ועוד ועוד. אבל עד כמה שאני מבין, כל זה הוא רק המעטפת, השכבה החיצונית, קיר התמיכה, אולי משהו כמו מה שהכותל המערבי הוא עבור בית המקדש עצמו. קיר תומך. כן, זה קיר קדוש, קדוש מאוד, עד כדי כך שכאשר הבית נחרב אז הוא הדבר היחיד שנותר לנו להיתפס בו, אבל הוא בסך הכל קיר תומך, חיצוני. מרכז התכנית היא הצעד השלישי. שם מתחולל השינוי, שם אנחנו מחלימים. הצעדים הראשון והשני הם הכנה, הצעדים הרביעי עד השתיים עשרה הם התוצאה - אבל השלישי הוא המרכז, הלב, קודש הקודשים של התכנית.
נכון, אנחנו צריכים לוותר על התאווה, צריכים להגיע לאמונה שיש כח גדול מאיתנו שיכול להחזיר אותנו לשפיות, וגם בלי עבודה על פגמי האופי לא נוכל להחלים, אבל אם אני רוצה לשים את האצבע על הנקודה - עבורי זה דווקא הרגע בו אני מרים ידיים ומתפטר מהתפקיד שבו אף פעם לא הייתי ומעולם לא באמת מילאתי אותו: מנהל העולם. יש מישהו אחר שעושה את העבודה הזאת, וגם אם נראה לי שהוא מוביל אותו להתחממות גלובלית ואפוקליפסה - זה התפקיד שלו. אני נשאר חייל פשוט על לוח השחמט.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
