איך מוצאים זמן להחלמה?
חבר כתב בפורום:
אני מאוד רוצה להחלים אבל אני פשוט לא יכול למצוא זמן לכך. אני עובד, איש משפחה ומאוד עסוק, ולא חושב שאני יכול פתאום למצוא זמן לקבוצות, ספונסרים וכל מה שההחלמה דורשת. מה עושים?
'דוקטור פינחס ומיסטר זימרי' כותב:
השאלה שלך מוכרת לי מאוד. לפני התכנית הרגשתי שאני לא מצליח להספיק שום דבר, ושאני רק במרדף אין-סופי כדי לעשות את מה שמוכרחים וכל הנשאר - שיחכה. לא יכולתי להעלות בדעתי לדחוף עוד קבוצות טלפוניות וקבוצות חיות ושיחות עם אנשים לסדר היום שלי.
אבל אז קרה משהו. והמשהו הזה שקרה הוא שהגעתי לקרקעית שלי. לפתע שום דבר לא היה חשוב יותר מההחלמה. כל סדרי העדיפויות השתנו לגמרי. ואני, ששנאתי לנסוע יותר מ-3 דקות, מצאתי את עצמי נוסע עשרות רבות של קילומטרים מדי שבוע לקבוצות. אני, שלא היה פנאי לכלום, מצאתי את עצמי משתתף בכל יום בקבוצה טלפונית, ובנוסף בשיחות טלפון ארוכות עם חברים.
משל למה הדבר דומה? למישהו שחי את חייו העמוסים כרגיל, אבל יום אחד התבשר שהוא חולה ח"ו במחלה ממארת. האם יאמר לרופאים "מצטער, יש לי בשבילכם רק שעה בשבוע"? אז למה אנחנו אומרים דברים כאלה? מפני שאנחנו עדיין באיזושהי הכחשה, שהבעיה הזו היא רק משהו צדדי, ששאר החיים שלנו בסדר פחות או יותר.
אפשר לראות את זה גם אצל חברים שהגיעו למסקנה שהם זקוקים לטיפול מקצועי. כעת הכסף הופך לבעיה. אם יתקלקל לי המקרר בבית ברור שאקנה מקרר חדש. ואם יילך לי גיר באוטו ברור שאחליף אותו. אבל כשהראש שלי חורק וזועק ומדליק עשרות נורות אזהרה אדומות - אני ממשיך להתייחס כאילו "זה יעבור", וזה לא כל כך חשוב.
אני לא אומר את כל זה כדי להאשים, או שתרגיש לא בסדר. אדרבה, יכול להיות שבאמת מצבך בסדר, והבעיה שלך איננה כזו שדורשת חשיבה מחודשת על כל סדרי העדיפויות בחיים. אבל אם זה המצב, כנראה שהתכנית פשוט לא תעבוד עבורך. התכנית דורשת מאתנו להכיר, בצעד הראשון, בכך שאנחנו חסרי אונים מול התאווה ואבדה לנו השליטה על חיינו. אי אפשר להרגיש את זה בכנות, ויחד עם זה לומר שיש לי רק שעה בשבוע. מי שמוכן לעשות דברים משוגעים כמו להתוודות על ההיסטוריה המינית שלו מול קבוצת אנשים, או לחשוף את פגמי האופי הכי מסריחים, או להתקשר לחבר ולהודות שהדבר שהוא הכי צמא לו ברגע זה זו תאווה - מי שמוכן לעשות את כל זה, עבר את הנקודה שבה הזמן הוא משהו שמתחשבים בו.
אבל אחרי כל המשפטים הנוקבים האלה (שאני מקווה שאתה מבין שנאמרו מלב כואב, ולא כדי לפגוע ח"ו), יש גם סוכריה. לי יש הרבה יותר זמן מאז שאני בתכנית. אני יודע שזה נשמע פרדוקסלי, אבל זו המציאות. אני מספיק הרבה יותר, מנצל את הזמן טוב יותר, מרגיש הרבה פחות מאוים מהר המשימות הנורא שיש עליי. איך זה קרה? קודם כל, מפני שאני לא משתמש, וכל השעות הארוכות שהוקדשו לשימוש ולפעולות שהקדימו שימוש (למשל: סתם שוטטות באינטרנט), התפנו עכשיו. אבל מעבר לכך קרה דבר נוסף: התכנית לימדה אותי שאפשר לבקש מה' - ולקבל - שלווה. וכשיש לי שלווה אני יותר יעיל, אני יותר נוכח, אני מספיק הרבה יותר, יש לי הרבה יותר זמן, ואני גם מסוגל להגיד 'לא' לכל מיני גזלני זמן.
