מ- 'היי' ל- 'ביי'
דווקא ברגעים של התרוממות הרוח, נראה שהתרוממנו גבוה מדי... עפנו. התפזרנו לכל עבר. במקום נחיתה רכה קיבלנו התרסקות קשה. לרבים מהמכורים זה קורה לא פעם – הכל מקסים, הסיטואציה חיובית, התחושה הנהדרת תורגמה 'לחגיגה' גדולה עם ה... תאווה. פלא, לשם מה לחגוג שמחה גדולה יוצאת דופן, בסדרת פעולות מכאיבות. מאוד.
לא משנה סוג 'ה-היי', הוא יכול להיות דתי – התעוררות עצומה של תפילה מרוממת (נעילה? יש מישהו שזה החזיק לו מעבר לסוכות?!) שבהם הרגשתי שסר עווני וחטאתי כופרה ו... צנחתי באחת אל קרקע המציאות. לא פעם הייתי 'בהיי' מרגש – הרגע הפכתי לאב, חש בזמן הלידה את מי שהמפתח בידו, התחננתי אליו שלא עוד, שטוף דמע נסעתי מבית החולים ו... טראח. (האמת היא שבפעמים הבאות איבדתי את הניקיון עוד לפני שהיולדת שבה מבית ההחלמה) מה קורה לי? הרי זכיתי. זה עתה הכנסתי את בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו. משוכנע שבכי התינוק טיהר כל פיסת תאווה ממוחי. שהיתי בפסגה שלא ידעתי על קיומה. זך וטהור כפי שרק מפגש עם אליהו הנביא יכול לזכך. ו... בום.
ולא, המעבר המהיר 'מהיי לביי' לא התרחש רק בגלל ובזמן השימוש. גם בהחלמה חוויתי טלטלות. במיוחד בתחילת הדרך לפני שהבנתי מה קורה אצלי, כשהייתי זקוק לריגושים. למעשים שיגרמו לי להיות 'בהיי'. לא פעם נדרכתי במכוון כקפיץ, כדי לשחרר בבת אחת את כל המתח... למשל מנהיגה במהירות גבוהה במיוחד, בדיוק כמו נרקומן שזקוק למנת הסם שלו, תרתי אחר מנת אדרנלין שלי... אהבתי לחוש את הדם מכה על דפנות הוורידים ואת הדופק שוצף בעורקים... ומיד לאחר מכן - צניחה אל הריק... אל 'הביי'.
אמנם זכיתי ומעת שעליתי על רכבת ההחלמה לא ירדתי ממנה, אבל תהפוכות ידעתי. לא פעם חשתי מרוקן לחלוטין, גם מיד לאחר רגעים נשגבים. אף אם הייתי מוכה על קדקודי לא יכולתי להסביר כיצד התהפכתי, איך זה שרגע לאחר שבכיתי מהתרגשות של אסירותודה וקירבת הבורא, ממקום מאוד גבוה נוכח ומחובר התאווה שוב הפכה להיות אופציה. ממשית. חוסר שפיות. אין הגדרה אחרת. לצערי פגשתי גם כאלו שלא היו ברי מזל, בלי קשר לזמן ניקיונם ופיכחונם התרסקו מיד לאחר 'היי' גבוה.
המטוטלת הזו הפכה למטרד מציק שסיכן את ההחלמה שלי. כשהתחלתי לנבור הסבירו לי מה קורה לכל אדם בגוף בזמן של התרגשות ואז הבנתי שכמכור עלי לוותר לגמרי על 'ריגושים'. כן, פיזית אני לא יכול להכיל אותם. נורמטיבי יכול לצאת מאיזון ולחזור אליו ככל שיחפוץ, אני לא, הגוף שלי מגיב לזה לא טוב. קחו דוגמא פיזית פשוטה, לאדם שרקד לקול מוזיקה והתיישב לנוח יהיה הרבה יותר קשה להשאיר את הרגל במצב סטטי, ממי שלא השתתף בריקודים, אצל 'הרוקד' בחלק גדול מהמקרים היא תמשיך לקפץ במשך זמן מעצמה... המערכת שלו מכויילת כעת על ריקודים... גם אצלי משהו פנימי במערכת שלי בנוי אחרת, היא ממשיכה לקפץ מעצמה גם לאחר זמן...
ההסבר הפיזי פשוט - הגוף שנהנה מהמצב העכשוי רוצה להמשיך לשמר אותו. אצל מכור, כשמערכת העונג והתגמול נדלקת היא לא נכבית, האינסטינקט שלה יהיה להישאר באותו 'מוד' – ריגוש. תחושת הריקנות היא תוצר של העדר דופמין ואדרנלין, אחרי שהם התפוגגו 'המערכת' רוצה מהם עוד.. יוצא אם כן שהדבר הכי 'טבעי' למכור שמורגל לקבל את 'ההיי' שלו מתאווה הוא לפנות אליה שוב. (במאמר המוסגר אציין שהיה מדהים להיווכח פעם נוספת שהתאווה היא רק הפיתרון לתחושת החֶסֶר של 'ההיי')
עם הזמן גיליתי שיש אצלי גם הסבר נפשי לתנודות הללו. כשרשמתי לפרטים את מהלך העניינים שבין 'ההיי' 'לביי' שמתי לב שבמצבים של התרגשות (פיזית, נפשית, רוחנית) אני כאילו 'נרדם בשמירה', נכנס לשאננות. מרשה לעצמי דברים שבמצב סטטי לא. השיח הפנימי שלי משתנה. המחשבות הדומיננטיות שלי הן – תרגיע. תפסיק להחמיר עם עצמך... 'זה מאחורי', אתה כבר לא... אתה באמת חושב עכשיו על תאווה? אתה מוגן כעת... ועוד כהנה. הצד השווה של כולן הוא שאפשר להוריד את ההגנות.. זו הסיבה שאני מוצא את עצמי בתוך השק פעם אחר פעם.
אחרי הצגת הבעיה, אכתוב מה שעובד לי - אני מתפלל לכח ומחליט לוותר. על ריגושים. על מה שהגוף שלי מקבל מהם. כמו שהסוכרתי מוותר על עוגות והסובל מלחץ דם על מלח.. נכון בתחילה האוכל תפל, אבל מְתַּרְגְלִים וּמִתְּרַגְלִים. כתבתי בעבר על הגמול שיש מויתור על דרמות, כעת אוסיף שלויתור יש גם ביטויים מעשיים. בשלב הראשון, מניעה - לפני אירוע עם סבירות להתרגשות (גם כשהיא נוחתת עלי בפתאומיות יש לי זמן להיכנס לאותה התנהלות) אודה בחוסר אונים. אצור לו"ז מדוקדק. ובלי קשר לזמן פיכחוני לא אזוז מהתכנון המוקדם כמלוא נימה מבלי שאשוחח קודם עם אדם מבין שמכיר את בעייתי. שמתי לב שהספונטניות - רק אלך ל... הופכת אותי.
ובשלב השני, אתפנה לנתינה – להשתדל להתחבר למי שנראה כלא מחובר. להתעניין במי שנמצא בשוליים. אבאל'ה אוהב נמצא שם.. הוא ברא אותי שאסייע לאחרים, שאתן. מציאות חיי הוכיחה שכשאני פועל מתוך איזון יש לזולת הכי הרבה תועלת ממני. עובדה היא שאני הכי מאוזן 'לידו'. כדי להיות לידו צריך לוותר על 'אני'. כי כשאין 'אני' יש הוא. וכשהמטרה היא להיות מאוזן, כדאי לפנות 'למאזן' הטוב ביותר... פגשתי בו בדיוק בין 'ההיי' לביי'... מי יתן ונמצא אותו עכשיו.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
