לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
פעם שאל אותי הרב שלי מה לדעתי החלק הכי קשה בתפילת השלווה - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם / לשנות את הדברים שביכולתי / להבחין בין השניים?
עניתי על אתר שכמובן השלישי - התבונה להבחין בין השניים. בזמנו עניתי כך כי זו נראתה לי התשובה הכי חכמה, אבל גם היום נדמה לי שזהו אכן החלק הכי קשה בסופו של דבר.
הרב הפתיע אותי ואמר לי שלדעתו החלק הראשון הוא הקשה ביותר. ואז הוא סיפר מעשה בר' שלמה זלמן אוירבך:
רש"ז היה כידוע פוסק גדול בענייני הלכה ורפואה, ופעמים רבות היו מביאים לפניו שאלות של חיים ומוות - לנתח או לא לנתח, לנתק ממכונת הנשמה או לא לנתק וכו'.
פעם אחת הזעיקו אותו בדחיפות מבי"ח שערי צדק, שיבוא לייעץ בדחיפות בעניין חולה שמוטל על שולחן הניתוחים. לא היו טלפונים ניידים או שיחות וידאו והנוכחות הפיזית של רש"ז נדרשה בבית החולים. לא היה אפילו זמן להזמין מונית, אז ביקשו מאחד מתלמידיו-שכניו שיסיע אותו ברכבו. התלמיד רץ כמובן כל עוד רוחו בו, אסף את רש"ז ויצא בשיא המהירות לכיוון בית החולים ---
ונתקע בפקק.
הפקק היה עצום, לא הייתה שום דרך להיחלץ ממנו. התלמיד ניסה לעקוף מפה, לצפור לשם - אבל דבר לא עזר. הפקק היה פקוק ומפוקק. לא הייתה אפילו דרך להודיע לבית החולים שהם מתעכבים. התלמיד ישב על כסא הנהג, לחוץ כולו, מזיע ורועד, חושב ללא הרף על החולה שחייו על כף המאזניים ושאולי ייגרם לו נזק בגלל הפקק הטיפשי הזה.
ואז רש"ז סיפר לו בדיחה.
ועוד בדיחה. ועוד אחת.
התלמיד לא הבין מה קורה פה. איך אפשר להתבדח בשעה שאדם עומד למות? ככה נוהג גדול הדור, בקלות ראש? אבל רש"ז המשיך, עד שהתלמיד נרגע קצת.
לבסוף אזר התלמיד עוז ושאל את רש"ז לפשר הבדיחות הללו בשעה כל כך גורלית.
רש"ז השיב, במתינות המפוקחת האופיינית לו - הרי לא עלינו המלאכה לגמור. אנחנו יצאנו לדרך ועשינו כל שביכולתנו להגיע אל החולה מהר ככל האפשר. כעת זה כבר לא בידיים שלנו, אלא בידי ה'. אז מה הטעם להיות לחוצים?
***
עבורי זה סיפור מופלא. רש"ז באמת לא הרגיש שהוא אחראי על גורלו של אותו חולה. הוא אחראי רק לדברים שיש ביכולתו לשנותם. כל השאר שייך לה'. כשאני רוצה להמחיש לעצמי מהי שלווה, אני משתדל להיזכר במעשה הזה. יש לי הרבה פחות אחריות בעולם מרש"ז, שמהדירה הקטנה שלו נחתכו גורלות ונקבעו סדרי עולם. אני לא הבוס, לא הסגן שלו, ואף אחד לא מינה אותי לבעל בית על שום דבר שקורה. ואף על פי כן אני נלחץ מיד כשמשהו משתבש. אתמול החזן התפלל במהירות רבה מדי. לא התחלתי שמונה עשרה עם הציבור, ופספסתי את ה'עניין' הזה. אבל למה אני נלחץ? למה אני כועס על החזן? הרי אין לי שום אפשרות לשנות את המציאות הזו. אותו ה' שאמר לי להתפלל, ואמר לשפתיים שלי לנוע, גם שם אותי עם החזן הזה. האם הוא מצפה שאמציא מכונת זמן ואתקן את המעוות? לא. הוא בסך הכל מצפה שאעשה את מה שאני יכול במסגרת המציאות.
אז תודה רבה לחזן, שבזכותו פספסתי את ה'עניין' הנ"ל, אבל הרווחתי 'עניין' אחר, הרבה יותר מהותי - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
לקריאת הדיון השלם בפורום
