ספונסר - נפלתי
חבר כתב בפורום:
אסירות תודה נקי יותר מחצי שנה, ועם כל ההתנרמלות של החיים שלי, משהו שלא היה מעולם תקופה כזאת, אני הולך ומכחיש את ההתמכרות, הולך ושוכח את הכאב, את הלילות והימים המעוכים. איך משמרים את הרגש בצורה נכונה, ומדויקת, איך אפשר להמשיך ולדבר בדיוק מתוך עומק הכאב והתודעה, ולא לשכח את המקום של ההחלמה?
'נתן במתנה' כותב:
האמת ששאלת את שאלת השאלות: איך משמרים את הצעד הראשון, או במילים אחרות: איך אני זוכר שאני מכור: איך אני משאיר את העבר מאחורי אבל 'לא סוגר עליו את הדלת' כפי שאומרים בקבוצות.
אתייחס לזווית בה אני רואה את הדברים:
1. השאלה הראשונה שעומדת מול ההכחשה היא רמת הקבלה - האם אני מרגיש שזה בסדר שאני מכור, זאת אומרת, שזה משהו שהייתי יכול לצחוק עליו, להגיד אותו לאנשים, על כל הבוטות שבו, אבל עם חיוך קורץ כזה, של 'כזה אני', כן - אם תשאיר אותי עם מחשב לבד, אין מצב שאני לא מאונן, כזה אני, זה כמו אלרגיה כזו...
בדרך כלל אנחנו מתקשים לעשות את הדבר הזה בגלל שאנחנו מתביישים/מפחדים/נגעלים מעצמנו. לכן התגובה הבסיסית יותר שלנו היא 'הכחשה' - אם אני שוכח מזה זה לא קיים. כך, אנחנו משתמשים בנקיות כהוכחה לחפותנו, זה לא חלק ממני והראיה - אני 'כבר נקי' X ימים. הדבר דומה לאובססיה בה אני השתמשתי בלימוד התורה ובהצלחות הלימודיות שלי כדי להוכיח לעצמי שאני לא זבל של בן אדם.
2. ביני לבין אלוקים - כאשר אני שוכח שאני מכור, אני בעצם עסוק בלנכס את ההחלמה שלי לעצמי. זה אני שעשיתי את הפעולות. אני התאמצתי. אני שברתי את הראש ואת הרגש כדי לעשות את כל מה שאמרו לי לעשות. אני הולך לקבוצות. אני משתגע ועושה טלפונים. אני מבזבז זמן וכסף. ולכן זו הראיה שאני משתנה.
והיכן אלוהים? ככל שאלוהים נכנס יותר פנימה, כך אני באמת מבין שמדובר בחסד. חסד הכוונה היא שאלוהים נותן לי מתנה, שהוא מעניק לי מטובו, הנקיות שלי נעזרת בו.
עכשיו כאן הפלונטר שאני עצמי נמצא בתוכו בחודשים האחרונים, אז אומר אותו באופן שאני יודע שהוא לא 'מחלים' עד הסוף - כאשר יש אדם עם שילוב שבין תחושת גועל מהמחלה לבין חוויה שאלוקים הציל אותו ממנה, מה שקורה הוא דחף בלתי נשלט להוכיח שהמחלה היא לא חלק ממני.
במקום להגיד את מה שהאלכוהוליסטיםי אומרים על עצמם: אלכוהול זה נפלא, זה עוזר להרבה אנשים. לי זה הרסני, ולכן אני צריך חסד אלוהים כדי שיציל אותי מהלגימה הראשונה. אני אומר - אוננות זה זוועה, זה מגעיל, זה בהמי, ואני צריך חסד אלוקים כדי שיוציא אותי משם. כאשר אני מתייחס כך לאוננות, ככל שאני מתרחק ממנה כך אני נושם לרווחה. ואז אני מכחיש...
האם אני יכול לומר מבחינה רגשית 'אוננות זה נפלא, פנטסיות זה מעולה, אנשים נעזרים בזה כדי ליהנות, וקצת להתפרק וקצת כדי להביע את המיניות שלהם; אמנם אלוקים אסר את זה, אבל לאנשים שאינם יהודים, לצורך העניין, אין אם זה שום בעיה. רק בשבילי...'? למחשבה. [כשאצליח להגיע לשלווה עם הנקודה הזו, אכתוב אותה באריכות רבה יותר].
3. צעד ראשון - נהוג לומר שאת הצעד הראשון צריך לעשות במאת האחוזים. הסיבה לכך היא בדיוק כדי להתמודד עם מה שאתה מתאר.
אני משתדל להעמיק את הצעד הראשון בשני אופנים - האחד: לאפיין את חוסר השליטה, שוב - לא את השאלה האם היית עם זונות/האם אוננת 12 שעות, אלא את התחושה שאתה רוצה ולא יכול להפסיק, להציף אותה, להזכיר היכן היא נמצאת כיום...
השנייה - לשים לב למה שקוראים בNA התמכרות לא פעילה - זאת אומרת לפתוח את העיניים ולראות את הדפוסים החולים הקבועים שלי. עוד לא בצעד ארבע ממוקד ושורשי, אלא במשהו כללי וגורף יותר - הצורך שלי בריצוי, העובדה שמאוד חשוב לי מה חושבים עלי, התחושה של הבדידות שלי, כל אלה הם דברים שגורמים לי לנהל את חיי סביבם באופן אובססיבי.
בשבילי, הייתה תקופה שזה הספיק כדי לעשות את התוכנית...
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
