הכל זה שאלה אחת: סיימת?
מה פירוש לפטר את השכל?
קצת אחרי שהגעתי לתכנית, שמעתי יותר ויותר אנשים שהציעו לי "לפטר את השכל", כי לולא כן התכנית לא תעבוד. התקשיתי מאוד להבין את משמעות הדבר, ואפילו התקוממתי. איך אפשר לפטר את השכל שכל כך עזר לי כל השנים? לקח לי כמה חודשים להבין את משמעות הדבר, והנה התובנות שהגעתי אליהן ביחס לשאלה שבכותרת.
תראו, כילד נהגתי לפרק כל דבר שהגיע לידיי. בין אם זה היה עט, שעון, אופניים או צעצוע. ימי החופש הגדול היו מסוכנים במיוחד כי אז הייתי פונה לפרויקטים המעניינים באמת: מיקסר, טלביזיה, מערכת סטריאו, מכונת כביסה. לפעמים התירוץ הרשמי היה שהם מקולקלים ואני צריך "לתקן", אבל הסיבה האמיתית הייתה פשוט סקרנות בלתי נדלית, רצון לגלות איך זה עובד.
כשגדלתי הפסקתי לפרק מכשירים (אם כי עדיין תמצאו אותי מדי פעם מחטט בקרביו של איזה מחשב), ועברתי לדברים יותר מורכבים: אנשים, ארגונים, רעיונות, תיאוריות, תהליכים. כלי העבודה לא היו עוד המברג והפלייר, אלא כלי הניתוח השכליים. כל תופעה שנתקלתי בה חקרתי אותה עד הסוף כדי להבין "איך זה עובד". הייתי מעסיק את עצמי בישיבה בשירותים במחשבה על מכרים שלי והמבנה הנפשי שלהם. אם הייתי נתקל בדרך רוחנית שמושכת אותי הייתי מסתער עליה ולומד כל מה שאפשר כדי להכיר אותה ישר והפוך. נעשיתי מומחה לכל דבר שהכרתי.
היו זמנים שהיה לי קשה עם זה. זה נראה לי אובססיבי מדי. למה אני חייב לשרוף עשרות שעות בחיפוש אחר מצלמה פשוטה? בזמנים אחרים קיבלתי את עצמי: כזה אני, זה מה שמרגיע אותי.
ואז הגעתי לתכנית.
הנטייה הראשונה הייתה כמובן לפרק גם אותה לגורמים כדי להבין "איך זה עובד". זה קרה בשני שלבים: השלב הראשון הייתה בשנה שביליתי בפורום, בלי להשתתף בתכנית. הוצאתי שעות על סוגיות חולה/חוטא, בעיה/פתרון וכו'. השלב השני היה כשה' דחף אותי בחסדו לתכנית: פתאום נדרשתי לעשות כל מיני פעולות, ולקבל כל מיני הנחות יסוד, והייתי מוכרח להבין איך העסק הזה עובד. לא הצלחתי להיות רגוע בכלל, ולמעשה בשבועות הראשונים המוח שלי עבד על פרויקט הפירוק כמעט 24 שעות ביממה (הייתי קם משנת צהריים ומרצה לאישתי תובנה חדשה ביחס לתכנית).
ואז התחילו לרמוז לי, מי יותר בעדינות ומי פחות, שאני צריך לפטר את השכל. זה פוצץ אותי. איך אפשר לעשות בלי להבין? השכל שהיה עבורי שותף נאמן כל כך כל השנים, שעזר לי (באמת!) לצלוח כל כך הרבה משוכות – פתאום לפטר אותו? וזה רק הלך ונעשה יותר קשה, כי פתאום שמעתי אנשים אומרים "השכל החולה שלי" והבנתי שמצפים ממני לחשוב שהשכל שלי חולה, שהוא אשם בצרה שאני שקוע בה, שהוא הבעיה שלי!
אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני בר מזל גדול. ה' מאוד אוהב אותי. הוא שלח לי חבר בתכנית שעזר לי לראות את הדברים בצורה יותר בהירה. כמובן, הדברים שלהלן הם באחריותי בלבד ולא באחריותו.
קודם כל, אני לא מוכרח לחשוב שהשכל שלי חולה. יכול להיות שהשכל שלי אומר לי את הדבר הנכון לעשות, אבל הרצונות שלי דוחפים אותי לכיוונים אחרים. ברוך השם אני לא זוכר שקרה שחשבתי שהתאווה היא הדבר הנכון והאמיתי עבורי. הבעיה הייתה תמיד שלמרות שידעתי מה נכון, בפועל עשיתי ההיפך, וזה כאב מאוד.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: יש לי בעיה קשה באיזון בין השכל לכוחות האחרים שלי. מזמן אמרתי לאישתי שלא אכפת לי אם ישימו את המוח שלי בצנצנת ויחברו אותו ליציאות יואסבי, רשת, מסך ומקלדת. אני מוכן לוותר על הגוף הזה עם הצרכים המפגרים שלו – שינה, אוכל, פעילות גופנית – ועם הצורך לכוונן כל הזמן את שפת הגוף שלי (בשביל יש סמיילים ,לא? ;)). אז כן, יש לי בעיית איזון. ויכול להיות אפילו שבעיית האיזון גורמת לי לתאווה. אם אני מזניח כל כך את החלקים האחרים בחיים שלי, ומתייחס רק לשכל, הם מוכרחים להתפרץ איכשהו, לא?
ויש כאן עוד עניין: יש סיבה שחשוב לי כל כך לפרק את התכנית לגורמים. אין זו סקרנות גרידא. חשוב לי לדעת שאני נמצא במקום מושלם, עם אנשים מושלמים ותכנית מושלמת. פחות מזה לא מתאים למושלם שכמוני. לכן אני חייב לעשות בקרת איכות מתמדת לכל מה שזז. ראיתם מה זה? אפילו פגמי האופי שלי מושלמים: אני בא לתכנית שכל כולה עוסקת בכמה אני פגום, ומחפש שלמות... עכשיו, ברור שאם אני חושב ומנתח בלי הרף, אמצא בעיות, אמצא דברים שאולי יכולים להיות אחרת. אבל גם אם כן, אז מה? זה לא שיש לי תכנית טובה יותר שעומדת בתור כדי שתזכה שאנסה אותה...
החבר אמר לי: אתה ניגש לתכנית כמו אציל מעודן, עטוי כפפות לבנות וצחות, נוגע בעדינות ומסרב להתקרב למה שדוחה אותך, בוחן כל דבר בזכוכית מגדלת ומחליף דעות עם עמיתיך המלומדים על התופעות המסקרנות שמתגלות כאן (נא לקרוא במבטא ייקי). כנראה שלא באמת כלו כל הקיצין עבורך. כנראה שאתה לא לגמרי חסר אונים, אם אתה מביא אתך כל כך הרבה אונים שכליים לתכנית. אולי תנסה, אמר לי החבר, לעבוד בתכנית כמו איכר עב גוף וטיפש? יש פה שדה, יש פה מחרשה, צריך להתחיל לחרוש, כי אחרת אתה מת. אולי תפשיל שרוולים ותתחיל לעבוד במקום לנתח כל כך הרבה ניתוחים? תראה, אלה שלפניך בשדה לא נמצאים שם כי הם שאלו הרבה שאלות, אלא כי הם פשוט עבדו.
אתה לא מוכרח לחשוב שהשכל שלך חולה, אמר החבר, רק להכיר בחוסר האיזון בינו לבין הכוחות האחרים. השכל הוא מומחה ביצירת פחד, כי הוא יודע להמציא את כל התרחישים השליליים האפשריים, כדאי לקחת אותו בעירבון מוגבל. זה בסדר לזרוק לו עצם מדי פעם, זה בסדר לחשוב על התכנית, כל עוד השכל הוא לא הפריזמה היחידה שדרכה אתה חי ופועל.
אז זה עזר לי להירגע קצת. להבין שהסוגיה האמיתית היא לא האם התכנית נכונה והגיונית, אלא האם אני מוכן לתת בה אמון. והתשובה לזה היא חד משמעית: כשאני רואה את ההחלמה המופלאה של החברים פה, כשאני רואה את הנסים שה' כבר עשה לי, אז ברור שאני נותן אמון. יש לי שאלות על התכנית? יבוא זמנן. אולי אצליח לפתור אותן ואולי לא. וזה לא נורא אם לא. מעדיף להיות נקי עם קושיה על התכנית מאשר משומש כי לא מצאתי תכנית נטולת קושיות.
יותר מזה, אני מתחיל לחשוב שאולי השאלות הן המתנה שלי מאת ה'. הן ההזדמנויות שלי לדלג מעל כל המחסומים ולפנות אליו שירפא אותי, אפילו שלא מגיע לי, ואפילו שזה לא הגיוני, ושבדרך הטבע אין סיבה שזה יעבוד. כדי לקבל נס אני צריך להסכים להרפות קצת מהחיים המתיימרים-להיות-הגיוניים שלי. אני מוכרח נס. יהי רצון שאזכה להרפות.
להמשך הדיון בפורום
