שמור עיניך מאחל לכל החברים בארץ ובעולם חג פורים שמח, חג שבו נתעלה על עצמנו ונתחבר לאלוקים, נמסור לו את עצמנו ואת רצוננו, ונשמח באמת על הזכות להיות מחוברים.

נדדה שנת המלך

במדינה אחת סבל המלך מנדודי שינה קשים ולא הצליח להירדם. טובי הרופאים נתנו לו את כל סוגי כדורי השינה אך שום כדור לא הועיל.

לאחר שהתייאשו הגיע למקום יהודי עם סיר צו'לנט ואמר למלך: 'תאכל מזה ובטוח תרדם'. אכל המלך את החמין ומיד נרדם לארבעה ימים.

מיד כשהתעורר, קרא המלך לכל הרופאים והחוקרים ואמר: 'אנחנו חייבים לדעת איך הצ'ולנט הזה עובד'. בדקו המומחים את מרכיבי הצ'ולנט במעבדה, ערכו תחקיר ודיווחו למלך: 'איך נרדמת אנו בטוח יודעים אבל איך התעוררת עדיין לא הצלחנו להבין'...

לשמוח. באמת.

יום(כ)פורים היה היום (כמעט) הכי שנוא עלי בשנה. עוד כמה ימים נחוג אותו, זו סיבה מספקת עבורי בכדי להיזכר בתחושות מפעם, להודות לאבאל'ה על מה שנתן לי היום. ולספר מדוע לדעתי חוויתי זאת בעבר, ואיך זה שהיום אני חש אחרת לחלוטין.

כיום הדברים די ברורים לי, למעשה הם מוזכרים בספר הלבן - "תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים", פורים הוא יום של פנימיות, שעות בהן היא פורצת לחוץ, מי שיכול להראותה ללא חשש נפתח, נותן לה לזרום, ומי שלדאבונו חושש, המפחד שידעו עליו ואודותיו, נשמר. הרי הוא רועד שיכנס יינו ויצא סודו. הרי לא יעלה על הדעת שערוות פנימיותו תתגלה לעין כל. מיום עומדי על דעתי חששתי שיתגלה קלוני, ולכן נשמרתי משתית אלכוהול. מאוד.

נואש, רציתי להרגיש שייך, להיות כמו (כתמיד, רוצה להיות שונה ודומה יחד) אז שתיתי, בכאילו, להשתכר ממש פחדתי, דאגתי שאריח מאלכוהול, שכל מי שאנשום עליו ידע ששתיתי, כשחקן מדופלם הרטבתי את בגדי בנתזי יין ובירה והתחלתי לקפוץ. התפרעתי והשתוללתי כשיכור שאבדה בינתו, שברתי בקבוקים כלי הגשה, התזתי משקאות פירקתי כיסאות והפחדתי אנשים בצרחות מזרות אימה.

אני נבוך מעצם כתיבת המילים הללו, אבל זו האמת גם אם היא לא נוחה לי, כשהרגשתי שישנו פיקפוק בעיני המתבונן הקצנתי את ההתנהגות המבישה שלי, אני יכול לחוש בצרבת המטפסת במעלה הוושט, תוצאה של הקאה (אמיתית) ממושכת כדי להשתחרר מהשיכרות המדומה שלי... ניסיתי להרגיש את מה שראיתי או חשבתי שיש אצל אחרים וזה לא הצליח.

נתקלתי בשיכור בוכה בברכת המזון? חיקיתי אותו, בתיאטרליות צווחתי – רחם נא השיים אלוקינו... הורדתי דמעות תנין בה-מ-ל-ך הטוייב והמייייטיב... התרוקנתי. הייתי חייב להתמלא אז הלכתי למה 'שתמיד' מילא אותי. השתמשתי. ורציתי למות, הרגשתי אומלל, לא הבנתי למה לעזאזל נגזר עלי לחיות בכף הקלע של המנודים מהחיים, כל כך רציתי להיות כמו, הרי עשיתי בדיוק את מה שהוא עשה, למה אצלי זה לא גורם את אותן התחושות (אחרי הפעולות ימשכו הלבבות, אה?)

כל כך כאב לי, שהפסקתי לנסות, אספתי רעל על היום הנפלא הזה, התבוננתי 'בשחקנים' הרמאים הללו במשטמה גוברת והולכת, חלקים נרחבים בנשמתי הושחתו על ידי הקביעה – זעקה, 'מנוולים'. אתם באמת מרגישים את מה שאתם מראים? 'המשקפיים' שלי התעוותו לחלוטין, ומגיל צעיר. בפורים של כיתה ד' קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי – ברודווי 100 ארוך (מכסף גנוב, אלא מה) למה דווקא את הסיגריות (המצחינות במיוחד) הללו? כי ראיתי מישהו מגניב שולף באלגנטיות את הקופסא האדומה עם פסי הזהב המדליקים מכיס חולצתו המעומלנת...

החלטתי שארגיש כמוהו ויהי מה, אצתי אל מערתי שבהרים (הבית שלי) מקום המפלט והמקלט הסודי שלי בימי ילדותי, ולמרות שהעשן הסמיך והרעיל הזה חנק אותי. הכרחתי את עצמי 'לקחת לראות', השתעלתי קשות, הליחה הציפה אותי, דמעות צרבו את עיני, מרוב עשן ועצבים. למה אני לא מצליח להיות מבסוט כמו הדגנרט שהצית לעצמו את אותה הסגריה בהנאה...

בחסד גדול לא עוד, כרחם אב על בנו, שלף אותי כל יכול עם פינצטה מחדר הקירור של הגריאטריה הנישמתית, ביד בוטחת לקחני והובילני בשדה המוקשים שזרעתי סביבי, בעזרת שליחיו הנאמנים למדתי להפסיק לנסות להיות מה שאני לא, להיות מי ומה שאני, ובאופן אישי, אני לא יכול לשתות לשוכרה, בגלל האלרגיה - לימדו אותי שלמכור כמוני האלכוהול יכול להוות תחליף לתאווה – ברחמים גדולים אין לי היום את החשש שמא אומר משהו למישהו לא במקום, בכל אופן לא מחמת סודות, אין לי יותר כאלו, התוכנית שינתה לי את הפנימיות, אני כבר לא מפחד שהיא תפרוץ לחוץ.

שמח לי גם בלי להשתכר, אני מתרפק על אבאל'ה אוהב עם אמצעי העזר הרגיל שלי, אני מבקש ממנו שיתן לי להתחבר אליו בדרכי, בדרכו. יש לי 'חייב איניש' משלי - חייב איניש להיות איניש... עד דלא ידע? לא ידעתי מספיק. בשביל חיים שלמים. בנוסף אני משתדל לזכור שאיני יכול להתמלא מבחוץ פנימה, גם הפעולות שמושכים לי את הלב אצלי חייבות להיות מתוך כוונת הלב, אני שמח בחלקי. ולא, איני דר עוד בכף הקלע, ארמון נייד הוא בנה עבורי, מקלט מוגן ששומר אותי מפני הוא מוליך עימי, בכל עת. שאמצאהו עכשיו.

תודה לך אבא על שקראת לי המגילה, ששלחת לי מנות, שנתת מתנות מרהיבות כאלו לאביון שכמותי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

נכנס יין - יצא סוד הכניעה...

אחד הקטעים התמוהים במגילה, הוא העובדה שאסתר המלכה מזמינה את המלך למשתה יחד עם המן. לכאורה ישנן דרכים רבות נוספות להביא למפלתו של המן, ומדוע בחרה אסתר לעשות זאת דווקא באופן זה. בגמרא (מגילה טו:) מובאות שתים עשרה (!) תשובות שונות של תנאים ואמוראים לשאלה זו.

במאמר קצר זה, ברצוני לתת הסבר המבוסס על דבריו של ה"אוהב ישראל" מאפטא, הסבר ברוח שלושת הצעדים הראשונים, שאני מקווה שיחזק את כולנו ויביא לעוד ניצחון על התאווה, כל יום רק להיום.

וכך כותב ה"אוהב ישראל": "אסתר עשתה בהמשתה אז, מה שעשה הכהן גדול ביום הכיפורים, שלקח שני שעירים, והיו צריכים להיות שוים במראה ובקומה ובלקיחתן כאחד. והטיל גורל ביניהם אחד לה' ואחד לעזאזל. כדי לרומם הס"מ ולהשוות אותו כביכול עם הבורא ברוך הוא וברוך שמו. וכענין זה ממש עשתה אסתר, שאמרה "יבוא המלך והמן" ועשתה אותו שוה עם המלך, ובזה שברה תקפו וחזקו של המן הרשע".

ובמילים פשוטות יותר: אסתר הובילה מהלך, שבו היא נותנת למלך אחשורוש ולהמן מעמד שווה, היא מזמינה את שניהם וחשוב לה ששניהם יגיעו. כתוצאה מכך, מגיעה מפלתו של המן.

מהלך דומה התרחש בכל שנה בבית המקדש ביום הכיפורים. הכהן הגדול הוביל מהלך, שבו (כביכול!) הוא נותן למלך מלכי המלכים ולס"מ מעמד שווה, ולכן הוא לוקח שני שעירים זהים כמעט לגמרי. כתוצאה מכך, באה מפלתו של השעיר לעזאזל, המייצג את כל עוונותיהם של ישראל.

אם אסתר הייתה נותנת להמן מעמד פחות או שהכהן הגדול היה לוקח שעיר לעזאזל קטן יותר, זה לא היה עובד. המפלה של הצד האחר, הרע, מגיעה דווקא מתוך כך שמשווים את עוצמתו לזו של הטוב.

ומכאן לענייננו: בעבר, תפסנו את התאווה כמשהו שהוא "בגובה העיניים". ה' נמצא "למעלה", התאווה נמצאת יחד אתנו למטה, ואנחנו יכולים להתמודד מולה. זוהי הסיבה לכך שנכשלנו.

ברגע שנבין, שגם התאווה נמצאת "למעלה", והיא בבחינת "הא-לוהים השלילי שלנו" (ככתוב בספר הלבן), רק אז היא תיפול.

בתפיסתנו הישנה, חשבנו כי אנחנו יכולים לנצח את התאווה ולהושיע את עצמנו.

בתפיסתנו החדשה, אנו מבינים כי אנחנו חסרי אונים. איננו יכולים להילחם ולנצח, אלא רק להיכנע (וגם אם נילחם, בסופו של דבר, נסיים את המהלך בכניעה). עם זאת, אנחנו יכולים לבחור למי מאלה שנמצאים "למעלה" להיכנע. האם נהיה נתונים לחסדי ה' האינסופיים, או חלילה, לאכזריות התאווה האינסופית.

דומה, כי ברגע שבאמת נפנים זאת, נבחר למסור את עצמנו לחסדיו יתברך, ולא לאכזריות התאווה, ונבקש ממלך מלכי המלכים שתנתן לנו נפשנו נקייה וחופשית מתאווה, כל יום רק להיום!