מה נשתנה ליל פורים הזה מכל הלילות
אבא, השעה היא שתים ועשרה לפנות בוקר. אדי האלכוהול עדיין מעט בדמי.
בכל שנה, עד השנה, באיזור אחת בלילה, הייתי פונה אליך, רווי תקווה נואשת, בבחינת 'מי שעשה למרדכי ואסתר בשושן הבירה - הוא יעשה בשבילי'. כמהתי לאהבה שהחג הזה השרה בי. נתתי לעצמי לשתות, ולערב אחד להאמין, שלמרות הזוועה שעשיתי, זו שביום הכיפורים התוודיתי אליה, ומאז הוספתי עוד כהנה וכהנה, אתה אוהב אותי. שלמרות הכל, למרות הבהמיות, למרות האטימות, למרות התשוקה שתפחה למימדים מבהילים, הרי הסתר אסתיר, ולמרות הכל ואולי בגלל הכל אתה שם, אוהב, נותן מקום, מאמין שאני יכול להשתנות. עם היין, כל ריקוד, כל הרמת רגל, הפכה להיות מעיכה של קליפת המן עמלק שמצויה בי. בניגוד ליום הכיפורים, בו בכיתי עד דמעות, בלילות הפורים רקדתי בדמעות.
מאמין שיכול להיות אחרת, שלמרות הכל, למרות מה שעשיתי, לא אבדה תקוותי. בכיתי כשניגנתי או כשרקדתי את המנגינות השונות לפסוקים 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי', 'טהר ליבנו לעובדך באמת'. פסוקים אלה שיקפו את הכמיהה שלי לשינוי, ואת התחושה שלי שהוא כל כך בלתי אפשרי בשבילי, שרק אתה יכול ליצור אותו. לברוא לי לב חדש, לב טהור, במקום הלב הטמא שקיים בתוכי. הסר את השדים האלה שפורצים ממני כשאני יוצא משליטה, בכיתי בלב פצוע ורגליים רוקדות, עזור לי להאמין שאתה מאמין בי. כי אני לבד, נשאר עם היאוש.
אבא, אני יודע שאתה לא צריך שאני אגיד לך את זה, אבל השנה אני במקום אחר לחלוטין.
לא.
אינך צריך לבורא לי לב חדש.
אינך צריך לטהר את ליבי.
אולי לפעמים אני חוזר ומדמיין את עצמי בלי כל הסיפור הזה, אבל ה'פעמים' האלה הולכים ופוחתים.
אני הולך ומקבל את העובדה שאתה בחרת לברוא אותי ככה, עם הלב השבור הזה, שהוביל אותי לאן שהוביל.
יותר מזה, אני הולך ומקבל, ככל שעובר הזמן, שאני לא כל כך נוראי. אין בתוכי אבן, אין בתוכי המן-עמלק, אני לא צריך למחות שום דבר מתוכי כדי להתקרב אליך (לפחות סביב נושא התאווה, הנושא עליו התפללתי כל השנים, כמובן; על נושאים אחרים אין לי כרגע יכולת לדבר). אני מכור.
נבראתי למשפחה שהייתה רגישה לתחומים האלה, עם תכונות שרגישות לתחומים האלה, אני כיום כבן שלושים, וגם אם נאמר שהייתה לי בחירה בגיל שתים עשרה-ארבע עשרה, המשמעות שלה לגבי איפה שאני היום כבר אינה רלוונטית. אני היום פשוט רגיש למין. בכלל, אבא, המיניות שלי על שלל רבדיה פצועה וחבולה, אני מפוחד מדי סביב מכלול הרגשות-תחושות-פעולות האלה, שמא מה שיוצא ממני הוא השד-בהמה-עמלק ששוכן לו בתוכי ושאני מכיר אותו כל כך טוב (וכפי שכתבת בספר הלבן על ידי אותם אנשים, אני "נכה אהבה").
אני הולך ומפנים, אבא, שאין בי שום עמלק שאני צריך להרוג כדי לקבל את עצמי. שאיני צריך לדרוך ולעקור מן השורש שום דבר. אני זה אני.
זהו, אני זה אני. מעולם לא היה משהו אחר.
אדרבה, הדחף לחסל את הבהמה שבתוכי, והמשיכה האובססיבית לאותו החלק שאני כל כך שונא, הם הבעיה. וככל שאני מחלים, אני מגלה שאיני צריך להישאר עם הבעיה הזו, שביכולתי להיות יותר ויותר אחד.
אבא, הפעם במקום להתפלל במקום המוכר והקבוע, בחרתי לכתוב לך ב'פורום' הכללי הזה, באתרא 'קדישא' הדין, כי דרך הקהילה הזו, אפשרתי לעצמי לראות אותך באופן אחר. פחות תובעני ויותר מקבל. פחות מאוכזב וכמה לשינוי ויותר מאמין ומעניק.
תודה לך, אבא, על הקשר החדש והשונה הזה שהולך ונרקם ביני לבינך. קשר שמשקף יותר מכל, את השינוי שחל בתוכי פנימ. אני לא זקוק עוד לאלוקים שמאוכזב, לבת הקול הקוראת בקול מלא רחמים 'שובו בנים שובבים' ואף לא להד שלא העזתי לאומרו בפה אך הרגשתי בתוך ליבי - חוץ ממני - מ'אחר', שאפסה תקוותו.
אני יכול לראות את עצמי איך שאני, ומבשרי אחזה, לראות אותך הרבה יותר איך שאתה.
יהיו לרצון אמרי פי.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
