לא הוגן
חבר כתב בפורום
"כל ימי גדלתי בין החכמים"... מילדות נמשכתי לספרים על גדולי ישראל. תמיד התפלאתי מאותם גדולים שכבר נולדו "גדולים", שיחד עם שכל גאוני עמלו עמל אמיתי בתורה. אותם אלו שקנו להם מידות תרומיות, ושכיום הם עדיין חיים, בספריהם, בתורתם, בהתנהגותם ה...מושלמת.
אני זוכר את עצמי עומד בגיל צעיר מאוד ליד אבא שלי, מתפלל שמונה עשרה, וכשאני מסיים את התפילה אני מבחין שהרב של בית הכנסת סיים את התפילה לפני. "אתה רואה- אמרתי לאבא שלי- אני יותר צדיק מהרב!". עם השנים הבנתי שצריך להשקיע בזה ולעבוד בשביל זה, כמו שכל גדולי ישראל השקיעו. למדתי שנים רבות בישיבה, הוסמכתי לרבנות שכונה ורבנות עיר, אבל ידעתי שכל זה חיצוני. כי הא"אני האמיתי" זה במקום אחר לגמרי. כי זה לא משנה מה אתה עושה, מה שמשנה זה היכן הראש שלך נמצא. שכחתי כמעט את כל מה שלמדתי. ידעתי שזה תנאי כזה, שמופיע בפרשת ציצית, שרק מי שמקיים "ולא תתורו" מתקיים בו "וזכרתם את כל מצוות ה'".
ואני עצוב ומאוכזב. גם ממני, אבל בעיקר ממנו. מה בסך הכל רציתי? לגדול בתורה? להיות ירא שמים? ברור לי שהם -ה"גדולים"- לא התמודדו עם יצר כמו שלי! אז למה זה מגיע לי? מה עשיתי שאני כאן במקום בו אני נמצא, והם שם למעלה בדרגתם העליונה? אם הייתי נולד אולי במקום אחר, למשפחה אחרת בעיר אחרת, אולי זה היה אחרת? למה אתה שיושב שם למעלה, החלטת לשים אותי במקום בו מה שיצא ממני זה... כלום? תעודת רבנות כזאת או אחרת לא מעידה על כלום. היא (אולי) מעידה מה אני יודע, לא מי אני. ועל כך אני רוצה לבוא בתביעה אליך- בורא עולם- בראש השנה הקרוב, על כל הפעמים שבכיתי אליך, ולא שמעת. על שחטאי היחיד הוא רצון חזק להיות דבוק בך, ואתה דחית אותי עם יצר חזק. אתה פשוט לא פייר!
'סוד הכניעה' כותב:
לא אכתוב כעת על הנושא של חולה חוטא (בעיקר בגלל שיש על זה המון חומר כאן בפורום), אבל ברשותכם אתייחס לאשליה הזאת כאילו אני מסוגל להפסיק.
אתה כותב ש"אני רוצה להאמין שבידי הדבר אם לשלוט או לא. נכון שזה קשה, נכון שאני נופל, נכון שזה קורה הרבה פעמים, אבל ההגדרה של חולה לא מתחברת לי...".
ואני שואל: מה לעזאזל לא בסדר איתנו? האם אדם שפוי שהיה מנסה בכל כוחו לטפס על קיר חלק במשך עשרים שנים ברציפות (וכמובן אף פעם לא מצליח) לא היה קולט שאי אפשר לטפס על קיר חלק? למה רק לנו כל כך קשה להבין את הדבר הפשוט הזה לפיו אחד ועוד אחד שווה שתיים. אה, הכן, לא רציתי מספיק... זה אחת ההזיות האהובות עליי. הרי במעשים שלי בשימוש בתאווה סיכנתי את כל החיים שלי דבר אחרי דבר, אז ברור שהיה לי את כל כח הרצון האפשרי שיש בעולם כדי להפסיק ליפול, אבל זה עדיין לא עבד.
המשרה שבה אני עובד (משרה מצויינת עם משכורת טובה וכל מה שאני יכול לבקש) התפנתה כאשר העובד לפניי נתפס כשהוא צופה בפורנו. עמית לעבודה מהחדר מולי נזרק אף הוא בגלל שהוא נתפס צופה בפורנו. שניהם נתפסו על ידי התקנת תוכנת מעקב פשוטה אך בלתי ניתנת לגילוי. ידעתי היטב שגורלי יהיה כגורלם באם אתפס, ידעתי שזה אפשרי ושזה ענין של זמן, אבל המשכתי ליפול. אשתי תפסה אותי פעם ופעמיים בנפילות חמורות, והבית שלנו היה תלוי על בלימה, כאשר בבנק הנאמנות אני במינוס, רגע לפני שהצ'ק האחרון שלי חוזר ואני הופך מוגבל.
אבל המשכתי ליפול! האם רציתי ליפול? לא. האם ניסיתי להפסיק ליפול? כן. האם עשיתי כל מה שאני יכול כדי לא ליפול? בודאי. אז למה המשכתי ליפול? כי אני לא יכול שלא ליפול. זה חזק ממני. זה כמו לנסות להפסיק לאכול או לישון. לא משנה כמה אנסה, זה רק ענין של זמן עד שאני יאכל משהו או אחטוף תנומה.
יש משפט כזה שאומר שאם אלוקים יאמר לי לקפוץ מהגג במסירות נפש, אני אהיה מוכן לכך בלי ספק, אבל אם הוא יאמר לי לקפוץ מהרצפה אל הגג - לא תעזור לי כל המסירות נפש. אז גם אם אני מוכן למסירות נפש כדי להפסיק ליפול, זה לא יעזור לי (אלא אם כן אני מתכוון להתאבד, מחשבה שללא ספק חלפה במוחם של מכורים רבים).
אז אני מסתכל על ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות ושואל את עצמי: מה לעזאזל לא בסדר עם הראש שלי, ואיך לא הבנתי דבר כל כך פשוט. אבל מסתבר שההכחשה היא אצלי בילט-אין ביחד עם התאווה והנפילות וכל המנגון המשומן הזה של ההרס העצמי. כי דוקא כאן יש איזה שהוא פרדוקס מדהים: אם אני חושב שאני מסוגל להפסיק בכחות עצמי, אז אני ממשיך ליפול. לעומת זאת אם אני מבין שאני חסר אונים ולא מסוגל להפסיק בכוחות עצמי, דוקא אז אני מפסיק ליפול. לא בגלל שפתאום אני נהיה חזק, אלא בגלל שאז אני מוכן סוף סוף לעשות כל מה שצריך (הדגשה הוא על המילה "כל"), ואז אלוקים שומר אותי נקי.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
