שמור עיניך מאחל לכל החברים בארץ ובעולם חג פורים שמח, חג שבו נתעלה על עצמנו ונתחבר לאלוקים, נמסור לו את עצמנו ואת רצוננו, ונשמח באמת על הזכות להיות מחוברים.

מגמגם או אילם

קהילה יהודית באמריקה, חיפשו רב במשך שנים. לבסוף מצאו רב, אבל מגמגם

יום אחד הגיע אורח לקהילה, ושאל אותם, 'חיפשתם חיפשתם, בסוף מצאתם מגמגם'?

ענו לו: 'מה לעשות, אילם לא מצאנו'!..

בקרובי אקדש

הלם. לפני שניה הם עוד היו באמצע הסוגיה - עד היכן מגעת ההשתדלות, וכשהכריעו שקידוש ה' מצריך מסירות נפש של התערבות גשמית הם שילמו בחייהם, שני גדולי הדור מוטלים על הקרקע, הרגע הם עלו בסערה השמיימה לעיני כל ישראל ובכללם אביהם הגדול הממרר בבכי (הרמב"ן) גופם הקדוש טרם התקרר, ומשה רבינו היה עסוק כבר בנחמה – "אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". מיד וידום אהרן.

במבט אנושי, דברי "הנחמה" של משה לאהרן לאחר מיתת בניו הגדולים, משונים ותמוהים, במקרה הטוב. יש שיגידו שאלו המילים האחרונות שאב שכול יכול וצריך לשמוע - מה הטעם להגביר לו את עוצמת הכאב ולחדד לו את גודל האובדן. המיליטנטים יאמרו שזו לא נחמה זו גרימת צער ברשלנות. אלו מילים שעלולות לרסק כל אדם שפוי – מה שנלקח ממך היה 'הטוב ביותר'.. הפלא הגדול יותר הוא שזה עבד. אהרן התנחם. לא סתם שתק. נדם. מה יש בהם, בדבריו של משה שהשקיטו את כאבו של אהרן, ניחמוהו והרגיעו את בכיו.

רבי מאיר יחיאל הולשטוק זצוק"ל – הגאון מאוסטרובצה (היארצייט שלו חל היום, ביט' אדר) מסביר שלא לחינם נקטה התורה דווקא בלשון 'וידום'. שימו לב - בבריאה יש למעשה ארבע דרגות, מדבר חי צומח ו.. נכון, דומם. 'כשהמדבר' נפגע הוא עלול להשיב בפגיעה בחלק החזק שלו, דיבור. 'החי' לא יגיב בדיבור, אבל הוא עלול בהחלט לפגוע בחזרה. הוא גם יכול לברוח, לזוז. 'פגיעה' ניתן לראות גם על הצומח (יש צילומים המוכיחים את 'הכאב' של עץ שכורתים ענפיו) שונה מהם הוא הדומם. עליו לא רואים כלום. אין עבורו הבדל בין שמחה לכאב.

אהרן שהיה בדרגת מדבר חי וצומח, חש את 'הפגיעה' ולכן הוא בכה. תגובה הולמת לרעה שפקדה אותו במיתת בניו, כתוצאה מדבריו של אחיו הגדול אהרן טיפס ועלה בתגובתו לנעשה לדרגה הגבוהה ביותר. מבחינתו לא היה כלל רעה. מה שקרה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה להתרחש. דומם. קיבל עליו את מציאותו יתברך. האמין לחלוטין שהבורא הינו טוב ומטיב בכל.

'החתם סופר', מסביר שבכיו של הכהן הגדול היה בכלל על אהרן... הוא לא התלונן לרגע על מידת הדין החמורה שפגעה בצדיקיו. כשראה את עונשם החל מייסר עצמו. משוכנע היה שבשל חטאיו מתו. לדוגמא, העגל שיצר והחטיא רבים מישראל. זו גם הסיבה שהזדרז משה 'לנחמו', לומר לו - "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש" – הבית צריך להתקדש על ידי הקרובים לו, צדיקים. לא בגלל חטאים כאלו או אחרים. אם תמשיך לבכות ותראה שמחמת חטאיך מתו, תוכיח שעדיין לא נתקדש הבית... ואז יצטרך הבית להתקדש בי או בך... מיד וידום אהרן...

חברים, אנחנו קרובים. ממיודעיו. ביתו מתקדש בנו. הבכי מזיק... נפסיק לבכות, נחדל מליילל בשל חטאינו, נזכור שאין לנו באמת ידיעה מה קורה בשל מה. איננו רוצים להוכיח שביתנו עוד לא התקדש... נידום. נברך על כל הטוב שמגיע אלינו. הוא תמיד טוב.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

"אש זרה אשר לא ציווה אותם"

פרשתנו פותחת ב"היי" (high) של השראת השכינה במשכן, ביום השמיני למילואים, ומיד לאחר מכן היא עוברת לתאר את ה"ביי" (bye) של מות נדב ואביהוא (סמיכות פרשיות שדי מוכרת לכולנו...).

בחסדו יתברך, בכוחו ולא בכוחנו, נלמד מה היה חטאם ועונשם של נדב ואביהוא, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך. נסביר את החטא בדרכו המעניינת של רשב"ם, נכדו של רש"י, ובהתאמה לפשט הכתובים.

בדרך כלל, אחראים הכהנים להדלקת אש על מזבח העולה, שעליה מקטירים את איברי הקרבנות, ולהבאת גחלים ממזבח העולה למזבח הקטורת, שעליו מקטירים את הקטורת.

ביום השמיני למילואים, באופן מיוחד וחד פעמי, רצה ה' יתברך, שהאש תהיה אך ורק ממנו, והכהנים לא ידליקו כלל את האש. באותו היום, הניח אהרן את איברי הקרבנות על מזבח העולה, בציפייה לאש שתבוא מאת ה', בניגוד לשאר הימים בהם מקטירים את האיברים על האש.

גם את הקטורת היה צריך להניח באופן זה על מזבח הקטורת, אך נדב ואביהוא הביאו אש משל עצמם, והקטירו את הקטורת על מזבח הקטורת, מבלי לצפות לאש שתבוא מאת ה', וזה היה חטאם.

כשיצאה האש מלפני ה' (מקודש הקדשים), היא הגיעה למזבח הקטורת, ששם הייתה אמורה לשרוף את הקטורת, "מצאה" שם את בני אהרן ושרפה אותם. לאחר מכן, המשיכה האש למזבח העולה ושרפה את איברי הקרבנות שעליו.

מכאן נעבור לשייכות הדברים אלינו. חטאם של נדב ואביהוא היה, שרצו לעשות בעצמם את הדבר שכביכול ה' תכנן שהוא עצמו יעשה, בכך הם פגעו בכבוד ה' ונענשו קשות על כך.

מאז ההתוודעות לתכנית שנים עשר הצעדים, אני מבין יותר ויותר שהבעיה שלי בהתמודדות מול התאווה היא הניסיון להציב את עצמי במרכז, בכך שאהיה גיבור שמצליח בעצמו לכבוש את יצרו (וכמובן מצליח עוד המוווווווון דברים נוספים ל-ב-ד. סגנון חשיבה אופייני לגיל שנתיים...).

במקרה שלי, ה' רוצה שהוא יהיה זה שייקח ממני את התאווה. כל מאבק שלי בתאווה מתוך תחושה שאני גדול וצדיק ומנצח (?), פוגע בהופעת והתגלות כבוד ה' בעולם (ואני בהחלט נענש על כך קשות וסובל מהתוצאות המרות...).

ההתמודדות שלי, היא בעצם בָּמָה, שה' בחר שתהיה שלו, שיוצג עליה המחזה שלו. לכן, אסור לי להעיז לעלות על גביה ולנסות להציג את המחזה שלי. עלי להיכנע להופעת האלוקות בחיי כפי שה' רוצה ולא להילחם על הופעתה בחיי כפי שאני מבין.

ומילת עידוד לסיום: כאמור, ביום השמיני, באופן מיוחד וחד פעמי, ה' רצה שהדברים יגיעו ממנו. אני רוצה לקוות, שגם הנשמות שלנו הן משהו מיוחד וחד פעמי, ולכן ה' בוחר להתגלות דרכנו באופן כזה שהוא ידליק את האש ולא אנחנו.