החיים שכן...
בעבר פרסמתי פוסט בשם "החיים שלא..", שם תיארתי את הבוץ שבו הייתי שקוע בזמן המחלה ואת ההפסדים שהפסדתי כתוצאה מהמחלה. באותו הזמן היה חשוב לי לכתוב את הפוסט ההוא בשביל להזכיר לעצמי לאן אני לא רוצה לחזור. אבל הבטחתי שברגע שאני יצעד על דרך חיובית יותר אני יכתוב על ה'חיים שכן'. היום באסירות תודה אני נמצא על דרך אחרת כבר 73 יום באסירות תודה. אני חושב שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה שלי.
יותר ממה שאני כותב את זה לאחרים אני מחויב לכתוב את זה לעצמי, הפעם לא בשביל לכתוב לאן אני לא רוצה לחזור, אלא בשביל להפנים כמה אני הולך להפסיד אם אני חוזר ל"שם".
אני חושב שיש תועלת בפרסום הדברים, כשאלוקים גילה לי את התוכנית חשבתי לתומי שההחלמה חייבת להיות כואבת, מתישה ושלילית כלפי עצמי,- למשל הייתי בטוח שבצעד 4 עלי לבדוק איפה אני "אשם" במצב שנוצר (היום אני בודק מהי האחריות שלי במצב הנתון). הגישה הזאת הכניסה אותי שוב ושוב לייאוש ודיכאון, מידי פעם זה היה מתפוצץ לי ומחזיר אותי לסערה של נפילות וחוזר חלילה, כך במשך למעלה משנה. עשיתי תוכנית, פעולות, עבדתי בכנות, הייתי בקבוצות לאין ספור, עבדתי את הצעדים עם ספונסר, וכל זה לא עבד בשבילי. כי דבר אחד לא קרה, הגישה שלי לחיים נשארה אותה הגישה, היא לא השתנתה. ועל זה בדיוק אני רוצה להתמקד.
בספר הלבן קצת אחרי תחילת פרק י' בהסבר של הצעד ה12, כותב: "להדגיש את החיובי. מפוכחות על דרך השלילה לא עבדה, זה היה לא נוח, מסוכן וקצר ימים. "לא בגדתי באשתי. לא עשיתי מין עם עצמי. לא הבטתי בתמונות ולא הלכתי למקומות האלה. לא, לא, לא... חודשים על הייתי ב"לא"... עד שיום אחד לא הספיק לי ה"לא" ויצאתי שוב לשם".
זאת אומרת שאפילו לכאורה בדבר הזה של מה לא עשיתי הם רואים כגישה שלילית, כבריחה וכחוסר התמודדות עם החיים. בשביל לא לשוב ל"שם" אני חייב להדגיש את הכן. אני כן חולה, כן חסר אונים, כן סקסוהוליסט, ו...כן מסוגל להחלים.
אז מהן הפעולות שאני עושה שעל ידן אני מקבל את המתנה של 'גישה חיובית לחיים'...
בראש ובראשונה, חוק ולא יעבור הקפדה על כתיבה של אסירויות תודה במטרה לחיות את האסירות תודה בחיי היום יום באופן ספונטאני. חבר קרוב אמר לי פעם, שיותר חשוב מלכתוב אסירויות תודה זה לחיות באסירות תודה. בעצת הספונסר הדרך שלי לחיות באסירות תודה היא לכתוב כל יום לכל הפחות 20 אסירויות תודה.
בנוסף שמתי לב שכל פעם כמעט שאני מרגיש את התופעה של 'כיבוי המאורות', כלומר- שהשליליות משתלטת עלי, אני משתדל להתיישב ולכתוב לכל הפחות 10 אסירויות תודה.
בדרך כלל אני משתדל להקדיש כמה אסירויות תודה על אשתי. אני גם משתדל פחות לכתוב אסירויות תודה על הדברים הגדולים שקורים לי בחיים כמו למשל "תודה על זה שאני חי" וכד', ולהתמקד יותר באסירות תודה על הדברים הקטנים ש'אדם דש בעקביו'. כמו למשל 'אסירות תודה על הבחור שעצר לי את האוטובוס בתחנה בשביל שאני יוכל להספיק לעלות עליו', או 'אסירות תודה למנקה שניקה היום את הכניסה לבניין'. אני גם מתרגל את עצמי לפנות אליהם ולהודות להם, לזכור שאף אחד לא חייב לי שום דבר. שמתי לב שכשאני מתמקד בדברים הקטנים והרגילים האלה, זה מה שיוצר אצלי את השינוי גישה לחיים.
הספונסר שלי אומר לי שההחלמה חייבת להיות מהנה, אם היא לא מהנה זה סימן שמשהו במערכת לא מתנהל נכון, שעוד לא נגעתי בנקודה של הבעיה שלי. הוא לימד אותי פשוט ליהנות מהחיים שלי. להתחיל ליהנות ממוזיקה, מטיולים, ואפילו מנהיגה. פעם אחת הוא אמר לי ללכת ולשכור רכב סתם כי רציתי והיה בא לי. אפילו קיבלתי את האומץ לספר לאשתי שאני רוצה לשכור רכב סתם כי בא לי, אפילו שלדעתי להגיד לה כזה דבר זה הודאה בזה שאני ילדותי וזה בטח השפלה גדולה, מצחיק כמה שהראש שלי חושב מוזר.
מה שכן כשאני שוכר רכב בשביל האובססיה אין סבל גדול מזה, זו הייתה פעם ראשונה מהחתונה ששכרתי רכב בשביל לצאת עם אשתי ופשוט נהניתי בלי רגשות אשם.
למדתי לקחת אחריות על החיים שלי, התחייבתי לא להזיק לסביבה שלי, לאשתי, לילד, לסביבה. זה מחייב אותי לפעול בצורה מפוכחת, זה מצחיק אבל פתאום הפסקתי לזרוק זבל ברחוב, כי זה נוגד מפוכחות ואחריות על החיים. התחלתי להעז לעשות טלפונים לאנשים, למוסדות, לרופאים, (אצלי טלפונים זה חרדה), לא כי אני כבר לא מפחד, אלא כי אני לוקח אחריות על החיים שלי ולא זורק על אשתי את הקשיים שלי (עד היום היא הייתה המזכירה שלי). התחלתי לטפל בגופה שלי, ללכת לרופאים כשצריך, לבדוק עקומות משקל, לשמור על סדר יום תקין, כל זה כדרך של לקיחת אחריות על החיים שלי.
קרו לי המון דברים טובים, אני ירחיב עליהם בנפרד כי כבר הרחבתי הרבה יותר ממה שתכננתי, אני רק רוצה לזכור שכל זה רק להיום, אם לרגע אחד אני יחזור לחשוב שלילי אני חוזר ל"שם", ול"שם" אני כבר לא רוצה לחזור.
לדיון המלא בפורום לחץ כאן
