לאחר שבועיים בהן היתה תקלה בקו הטלפוני (בעיה עם ההשתקה בזמן הקבוצה), אנו שמחים לבשר כי היא תוקנה וכעת ניתן שוב להתחבר לקבוצה מידי יום בוקר, צהריים וערב, לשתף ולהאזין. תודה לחברים שעושים שירות למען כולנו על הטיפול בתקלה.

שלא יפסיד הרבה

יהודי תפרן יצא פעם עם בנו לחנות מסוימת כשלבסוף הוא מתמקח על המחיר. לאחר שהמוכר נכנע והסכים לתת הנחה משמעותית הוציא הלה מכיסו פנקס צ'קים ורשם המחאה על הסכום המבוקש.

לאחר צאתם מהחנות פונה הבן לאביו ושואלו גלויות:

'אבא, הרי בין כה אתה יודע שהצ'ק יחזור, בשביל מה להתמקח כל כך על המחיר'?

עונה האב ורחמנות בקולו: 'המוכר נראה לי יהודי טוב, חבל שיפסיד הרבה'...

מפוכחות חיובית

התחלנו לתרגל מפוכחות חיובית, ולעשות את פעולות האהבה כדי לשפר את יחסינו עם אחרים. למדנו איך לתת; ובמידה שבה נתנו כך גם קיבלנו חזרה. גילינו את מה ששום תחליף לא סיפק מעולם. יצרנו קשר אמיתי. הגענו הביתה. (הספר הלבן)

כך עובד מעגל ההתמכרות

נכון, ידע הוא לא כח עבורנו, גם לא הידע הנכון, אבל זה מדובר על הנסיון שלנו להפסיק את ההתמכרות. לעומת זאת ידע יכול להועיל כאשר מדובר על היציאה מההכחשה והכניסה לתכנית. או במילים אחרות: כאשר אני מבין שאני בבעיה ומנסה לא ליפול רק בעזרת הידע על ההרס של הנפילה וכן הלאה - זה פשוט לא יעבוד. לעומת זאת אם אני לא מוכן להודות שאני נמצא בכלל בהתמכרות - אז ידע נוסף יכול להוביל אותי לנקודה בה אני פותח את העיניים ורואה סוף סוף את המציאות כפי שהיא.

אנחנו המכורים מכירים היטב את התחושה של פיצול אישיות, אותה הרגשה כאילו אני שני אנשים בתוך גוף של אדם אחד. לפעמים שולטת האישיות של האדם האחראי, הרציני, בעל הערכים הגבוהים, העושה והמצליח, ולפעמים יוצא מהארון האני השני שאצלו אין שום משמעות לערכים, למשפחה, למה שנכון ולמה שראוי, ובאותו זמן אני באיבוד שליטה מוחלט.

תמיד חשבתי שזה שאלו הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, וזה בעצם מעין מאבק מי יותר חזק. זה מאוד התחבר לי לדברי בעל התניא על שתי הנשמות הנאבקות, לפעמים אחת מנצחת ולפעמים השניה. יש את הזמנים בהם מנצחים הערכים ויש זמנים בהם מנצחים התאוות. אם לתת שמות לשני הקוים האלו, אז האחד ייקרא "לעשות את הדבר הנכון", ואילו השני יהיה "לעשות את מה שעושה לי טוב".

בהחלמה אני רואה יותר ויותר שזה בכלל לא שני קוים מקבילים אלא מעגל אחד שלם. לא רק שלא מדובר על שני כוחות שונים, אלא מדובר על שני כחות שמשיקים אחד לשני ומפעילים אחד את השני, ורק כשיש את שניהם - יש אפשרות למעגל ההתמכרות להמשיך לנוע. פרופ' פטריק קריינס מממשיל את זה לסכר שעוצר נהר של מים. המים זורמים וממלאים את האזור ואז מתחילים להפעיל לחץ על הסכר, לחץ שהולך וגובר עד שבסוף מכניע את הסכר וגורם לכל המים להשתחרר ולמאגר להתרוקן.

זה הסיפור שלנו. מכיון שמדובר על עיגול, אז זה לא באמת משנה מאיפה מתחילים, כיון שכל נקודה יכולה להיות נקודת התחלה. לצורך הענין נניח שאני קם בבוקר עם כחות רעננים ומחליט שאני "הולך על כל הקופה" ומתחיל "לתפוס את עצמי בידיים". הפעולה הראשונה היא לרוץ להתפלל במנין את כל התפילה, אחר כך אני נשאר לשיעור, וכשאני מגיע למשרד אני מתקין את הפילטר הכי טוב שיש כדי לנעול את המחשב. ככה זה נמשך הלאה והלאה עם עוד ועוד מעשים שקשורים רק לצד של "לעשות את הדבר הנכון". לצורך הענין זה יכול להיות דיאטה, ספורט, חיסכון בהוצאות, חזרה הביתה מוקדם כדי להיות עם האישה והילדים וכן הלאה. בקטגוריה הזאת יכול להיכנס כל דבר שהוא "נכון" לעשות אותו.

אבל אז, לאט לאט, הלחץ מתחיל לעלות. כאשר עוברים כמה ימים, אני מרגיש את זה כבר מתחיל לטפס עליי, אבל כמובן לא רוצה לאבד את כל מה שהשגתי עד עכשיו, אז אני פשוט מגביה את הסכר עוד קצת. זה כמובן לא עוזר כיון שהמים ממשיכים לזרום, והלחץ ממשיך להתגבר. הבעיה היא שמעולם לא למדתי שאפשר לאזן דברים, וגם לא רכשתי כלים נורמליים לשחרר את הלחץ ועדיין להמשיך לעשות דברים נכונים.

מה שקורה בסוף זה כמובן שהסכר לא מחזיק מעמד ואני מתרסק. זה הרגע בו העליה בעיגול הסתיימה והגענו לקטע שבו מתחילים לרדת. כשזה קורה - כל הערכים, כל מה שאני מאמין בו וכל מה שחשוב לי - עף הצידה, כי אני חייב לשחרר את כל הלחץ שהצטבר. בנקודת זמן הזאת, שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי והכל נשטף החוצה בקול רעש גדול.

ואז מה? כמובן, הרגשת ריקנות איומה. זה ברור, כל הלחץ שהיה השתחרר, אני פעלתי נגד כל מה שאני ומי שאני, ונשארתי ריק ומרוקן. מה אני עושה עם זה? גם זה כבר ברור: מנסה בכל כוחי לחזור לעשות את הדבר הנכון...

לכן, כל פעם שאני מנסה שוב בכל כוחותי להיאבק עם עצמי על ידי עוד חסימות ועוד פעילות דתית, ועוד הבטחות, ועוד שריר - זה בסך הכל עצירה בתחנת דלק כדי להוסיף עוד כח לגל הבא של הנפילות. הנסיונות האלו לא באמת נועדו להפסיק את ההתמכרות אלא נועדו להרגיש טוב אחרי הרגשת הריק של הנפילה, לצבור עוד לחץ, ולהתכונן להתרסקות הבאה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

לא לעשות שריר מול התאווה

חבר כתב בפורום

אני שומע כל הזמן את הרעיון של "לא לעשות שריר" אבל לגמרי לא מבין מה זה אומר ואיך מיישמים את זה. מישהו יכול לעזור?

'דוקטור פינסח ומיסטר זימרי' כותב

אחד הדברים שהכי קשה לי ללמוד כאן זה איך לא "לעשות שריר" כשמגיעה התקפת תאווה. לעשות שריר פירושו להילחם בשיטה הישנה והרעה: להסיח את הדעת, להכריח את עצמי לסגור את המחשב, לנשוך את היד, להגיד פסוקי סגולות למיניהם. האמת שהשריר מתבטא פחות במה עושים ויותר באיך עושים את זה. זוהי תודעה של מאבק. הגוף נדרך, האגרופים מונפים, ואני מוכן להלום בכל ניסיון שיבוא, ולשלוח אותו לאלף עזאזל. וגם אם הוא כבר הכריע אותי, ואני שוכב על הרצפה - אני לא מוותר, אלא מתאמץ והודף אותו. לא ינצחו אותי!

לאנשים נורמלים השריר הוא פתרון שיכול לעבוד. אבל אני מכור, ואצלי השריר אף פעם לא מביא תוצאות טובות. גם אם הצלחתי בפעם הזאת באמצעות עשיית שריר, זה יגרום לי ליפול יותר עמוק בפעם הבאה, כפי שהסביר מצוין החבר דב, כי אחשוב שאני חסין, או שמגיע לי פיצוי, ובאופן כללי זה פשוט מעמיק את הריכוז העצמי שלי, ואת הניתוק שלי מאת ה'.

אבל איך לא עושים שריר? התרגלתי כל החיים שכשיש בעיה אני מסתער עליה, קורע אותה לגזרים ובסוף מחכך ידיי בהנאה. איך אפשר בכלל לנהוג אחרת, ועוד להשיג תוצאות יותר טובות?

היום הייתי בשיעור פלדנקרייז. למי שלא מכיר, שיטת פלדנקרייז עוסקת בשכלול ושיפור היכולת האנושית באמצעות תנועה. אבל בשונה מתרגילי הכושר שאנחנו מכירים היטב, השיטה פועלת ישירות על החלק במוח שאחראי על התנועה, ומאפשרת שינוי מהשורש בדפוסי התנועה. תרגול בשיטת פלדנקרייז משפר את איכות התנועה, וממילא מביא לרווחה גופנית ולשמחה.

אחד העקרונות החשובים בפלדנקרייז הוא שאסור להתאמץ. המדריך אומר כל הזמן: לא להתאמץ. להרפות. לתת לגוף לעשות את הפעולה בלי מאמץ. ההישגים בשיטת פלדנקרייז נמדדים במידת ההצלחה לנוע בלי מאמץ. ולא, לא מדובר על להניע את הזרת, אלא על לעשות עמידת ראש למשל - בלי מאמץ. נראה אתכם.

אז שכבתי היום בשיעור על המזרן, וניסיתי לעקוב אחרי ההוראות, והבנתי כמה זה קשה להפסיק להתאמץ. זה קשה מפני שאני מחפש קיצורי דרך. זה קשה מפני שהתוצאה יותר חשובה לי מהתהליך. זה קשה מפני שאין לי סבלנות. זה קשה מפני שאני לא מקבל את התנועות של הגוף שלי כמו שהן, ומנסה להכריח אותן להיות יותר "טובות". זה קשה מפני שאני מוכרח להוכיח שאני יכול. בקיצור, זה קשה בגלל האגו שלי. הוא עומד שם באמצע הדרך, כמו הר גדול ומאיים, ופשוט לא נותן לתנועה לזרום. גם כשאני מאוד רוצה לשחרר ולתת לגוף לנוע מעצמו, הוא מתעקש לתבוע לעצמו את ההובלה. עד כדי כך אבדה לי השליטה על חיי, שאני לא מסוגל לקום מהכיסא ולעמוד בלי להתאמץ.

בפלדנקרייז מתמודדים עם זה על-ידי הנחיה לעשות תנועות קטנות ככל האפשר. בסוף תעמוד על הראש, אבל זה יתחיל מתנועה קלה וכמעט בלתי מורגשת של האגן.

גם בתכנית 12 הצעדים נוקטים בדרך דומה: איך נדע להרפות מול התאווה ולמסור את המאבק בה לה'? על-ידי שנתרגל פעולות כניעה קטנטנות במשך היום. בכל פעם שנשאל את הספונסר לפני שנעשה משהו, בכל פעם שנעשה פעולה הפוכה או ניתן שירות, בכל פעם שנבטל את דעתנו מפני דעתם של אחרים - נרגיל עוד קצת את האגו שלנו שהוא לא בעל הבית. כך, כשתגיע התאווה, נוכל לוותר על האינסטינקט לעשות שריר ולהילחם. להרים ידיים בהכנעה, ולפנות את הזירה לאלקים.

ולפעמים אנחנו מקבלים מתנות מה' - אתגרים מיוחדים של כניעה: מישהו צעק עליי, מישהו איחר לי, משהו נשבר לי, משהו התפשל לי. ביום טוב אני מנסה לראות מצבים כאלה כהזדמנויות לתרגל כניעה, לזכור שאני לא בעל הבית, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. זה שווה לי פעמיים: גם מפני שאם אני נכנע אז אני לא צריך להיכנס למסלול הכל כך מוכר של כעס-טינה-שימוש, ויכול לשמור על קשר עם ה'. וגם מפני שבזכות האימונים האלה קל לי יותר בזמן אמת מול התאווה. לא לעשות שריר.

לדיון המלא בפורום לחץ כאן

הסייג הראשון

כוונת הדבר הוא כדברי הראב"ד שהראשון לכל הגדרים הוא שמירת עינים, דמתוך שעיניו שמורים לבו שמור, ומתוך שעיניו ולבו שמורים כולו שמור, ומאחר שכולו שמור בודאי הוא שייך להקב"ה, שהוא כאדם קדוש ששמור ומנותק מכל טומאות העוה"ז. [ורואים מדברי הראב"ד שע"י שמירת עיניו יגיע לטהרת הלב ולשאר המעלות. וגם הפלא יועץ (אות ראיה) מביא דברי חז"ל בלשון זה "ואמרו במדרש שמי ששומר עצמו ועוצם עיניו מראות ברע אומר הקב"ה הדין דידי", ויתכן שלמד דקאי גם אשמירת העינים "לחוד", כיון ששמירת העינים מביאו להכל].

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)