חברים יקרים,

ארגון 'שמור עיניך' מתקיים מתרומות בלבד, כאשר החלק המרכזי מגיע מתרומות של החברים שנעזרו בשירותי הארגון - המייל, הפורום, הקבוצות, הקו החם ועוד. בימים אלו אנו בעיצומו של שדרוג המערכות כולם ובראשם הפורום, וכמו כן חתמנו על קמפיין פרסום מקיף בכלי תקשורת דתיים וחרדיים על מנת להביא את המסר לחברים נוספים שעדיין סובלים.

אנו פונים אליכם בבקשה לתרומה חד פעמית של 99 ש"ח, באמצעות מערכת אנונימית לחלוטין. כל שעליכם לעשות הוא להתקשר לטלפון מספר 012-44-90-85-30-19-07 ולהקיש את הקוד: 7456, וחשבון הטלפון שלכם יחוייב בסכום התרומה של 99 ש"ח (הסכום יופיע בחשבון החודשי כ"הוצאות נוספות").

מדינה שכזאת

באחד הימים חברי בית דין של מעלה פונים למלאכי השרת ומכריזים בפניהם:

- 'היום אנו פוסקים שתקום מדינה ונקרא את שמה – ישראל. יהיו בה הרים צחורים משלג, אגם מים מתוקים, יערות עם מבחר של צמחים ועצים, חופי ים שטופי שמש, אדמה עשירה, בקיצור 'ארץ זבת חלב ודבש'. התושבים בה ייקראו ישראלים והם יהיו ידועים בכל רחבי תבל'.

- 'אינכם חושבים שאתם נדיבים מדיי לאנשים האלו?' שאלו המלאכים.

- 'בכלל לא', אמרו חברי בית הדין, 'חכו ותראו איזה שכנים ניתן להם!...

פעולוות אהבה

"אהבה" היא אחת המילים הכי מנוצלות לרעה בשפה. לכן איננו מדברים על לאהוב אלא על עשיית פעולות של אהבה. כמו ביחס לאמונה, גילינו שהאהבה אינה רגש בלבד אלא הגישה שבפעולה. עשינו את הפעולות שידענו שיש לעשות ביחס לאחרים מפני שלא התחשק לנו לעשות זאת. הרגשות באו אחר כך. אהבה בשבילנו היא עשייה - לעשות את מה שאינו בא בטבעיות. (הספר הלבן)

כאב הזיהוי

כמו רבים מחברי, לא ידעתי על קיומן של חלק גדול מאוד מהבעיות שלי, וכשכן הבחנתי בבעיות אצלי, לא חשבתי בכלל בכיוון של מחלת ההתמכרות, העדפתי לראות את עצמי מנוול חוטא ורשע שבבוא יומו ישלם חשבון אסטרונומי. עם הזמן הבנתי שההעדפה הזו לא נבעה (רק) מיראת שמים טהורה... זו היתה גם רמאות עצמית - הכחשה - חוסר יכולת לעמוד מול האמת באמת. תיעבתי את ההכחשה כרעל משכח כאבים ועשיתי כל שביכולתי להכחיש את קיומה, קרי, לסלק כל סממן שלה מחיי.

לא עוד, התרככתי. לאחרונה יש בי הבנה גדולה יותר מדוע עלי להודות גם למחלתי, כן, מרכיבים ממנה הצילו אותי. באיזשהו מקום ההכחשה הזו הגנה עלי, שמרה אותי מפנַי, נכון, היא הזיקה לי, לא נתנה מקום לשינוי והתפתחות, אך בתנאים שנוצרו היה בה קורטוב טוב, היא מנעה ממני להרגיש את כאב הזיהוי. לפחות עד לשלב שבו כבר התרגלתי לא להיות לבד, יש לי לפעמים מחשבות שאם הייתי פוגש אותי לבד, ללא תמיכה של ספונסר חברים וחברותא הייתי במקום אחר מהיכן שאני נמצא בחסדו הגדול היום.

לדוגמא, לפני זמן הייתי בארוע משפחתי מתמשך, שם, ללא היכולת להתנתק מגורמי השפעה שליליים, פגשתי את כור מחצבתי, ראיתי את בבואת "האני" שלי מתנהלת ללא חיבור רוחני מתאים. מעבר לאסירות התודה על המקום בו הנני חוויתי גם צער, כי התמונה הזו כאבה, מאוד. למרות רגעים רבים אחרים, חשתי שלבהירות שהנקיון והמפוכחות הביאו עימם יש מחיר. קוראים לו – מציאות – ולא תמיד היא היתה נעימה. הרבה יותר נעים היה לפגוש בה יחד עם שכמותי.

וכמו כל דבר אחר בתוכנית הזו, גם זה פרדוקס, מצד אחד אתה חייב לפרק את ההכחשה לפני שהיא תפרק אותך... מצד שני לא כדאי לעשות את זה מהר מדי, כי אז היא באמת עלולה לפרק אותך... אגב, כיום אני גם מבין יותר טוב מדוע חשבון הנפש מופיע רק בצעד הרביעי, אם הוא מגיע מוקדם מדי, אם לפני שיש לי במה להחזיק לידי, האדמה מתחילה לרעוד תחתי (ושלא יהיה ספק למאן דהו, היא תרעד.) אני עלול לחטוף את המציאות בעוצמה לפנים. מה שעבד לי היה לדאוג שיהא מישהו לידי שאני סומך עליו.

תודה אבאל'ה שאתה איתי, לידי. מי יתן ואמצא אותך עכשיו.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

להיפטר מהתאווה לתמיד?

חבר כותב בפורום:

אני קורא הרבה חברים שמספרים על "פעולות" שהם עושים. מישהו יכול להסביר קצת מה הכוונה?

'דוקטור פינחס ומיסטר זימרי' כותב

קראתי אתמול משהו שאריך פרום כתב בספרו "אמנות האהבה". הוא כותב שהמילה "פעילות" זוכה היום, בחברה המערבית, לפירוש שקרי. אנשים חושבים שהם עסוקים בכל מיני פעילויות, אבל באמת הם בסך הכול מובלים על ידי הדחפים והתשוקות שלהם. "לפעול" פירושו לצאת מעצמך. לעשות את מה שלא מובן מאליו עבורך, לפעול בהתאמה עם "אני" גבוה יותר, שתובע ממך להתקדם ולא להישאר תקוע באותה מחרוזת רוטינית של עבודה-טלויזיה-שינה וחופשה בחו"ל פעם בשנתיים. אדם יכול להיראות מאוד עסוק, אבל הוא לא עושה שום דבר שחורג מברירת המחדל שלו. וכידוע בפיזיקה, חפץ שנע במהירות קבועה הרי הוא כדומם לכל דבר.

אריך פרום מדבר אמנם על כל אדם מערבי, אבל הרגשתי שאני המכור מבין אותו מצוין. כשאני שיכור אני נדחף ממקום למקום בלי שום כיוון ותכלית. אני מחכה שמישהו יצעק עליי ועושה מה שהוא אומר - האישה, האנשים בעבודה, הילדים. אני סמרטוט, מובל על יד הדחפים והתאוות שלי.

כשאני עושה פעולות, זה מאפשר לי לצאת מהמעגל הזה. זה לא מתבקש שאשב ואכתוב תכנית בוקר, כי עכשיו בא לי דווקא לכתוב פוסט לפורום. אבל אם אני בוחר לכתוב תכנית בוקר תחילה, אני מאמן את עצמי לא לעשות מה שבא לי (אפילו אם זה משהו טוב), אלא לפעול מתוך סדר גבוה יותר. שנים ניסיתי "לזרום", לעשות רק מה ש"מאיר לי" באותו רגע, לא להכריח את עצמי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, אלא לעשות הכול מתוך הזדהות מלאה. מה שקרה זה שהזרימה הפכה לזירמה...

אז כאן מלמדים אותי לעשות פעולות - לא רק מפני שאלו פעולות מחלימות, אלא מפני שעצם העשייה של פעולה כלשהי, שלא הייתי עושה לולא התכנית, מחלצת אותי מהמערבולת שזרמתי בתוכה. קום ותסדר את הבית, קום ותכתוב מה אתה מרגיש, קום ותגיד תפילת השלווה, קום ותתקשר לספונסר - העיקר שתקום כבר!

אבל עבורי יש נקודה חשובה לא פחות: גם כשאני עושה משהו, אסור לי בשום אופן לנכס אותו לעצמי. כי בשנייה שאני מנכס אותו, אני מפסיק להיות חסר אונים, ונשאר להתמודד לבדי מול המפלצת הרעבה. אז לפני שאני עושה פעולה אני מתפלל שה' ייתן לי נכונות וכוח לעשות אותה, ואחריה אני מתפלל שה' יאפשר לי להודות על האמת, שהוא זה שעשה הכול ואני רק הייתי בגדר מסייע שאין בו ממש. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

להמשך הדיון בפורום לחץ כאן

לזכות להבנה בתורה

וכן ענין ההבנה וההארה בתורה תלוי בזה, שאם עיניו נקיים וטהורים, יאירו עיני שכלו להביט בתורה ויזכה לראות נפלאות בתורתו ית'. ולכן מזכירים תמיד את העינים כשמבקשים על הצלחה בתורה, כגון "והאר עינינו בתורתך, ולמאור תורתך עינינו גל, שתאיר עיני במאור תורתך, גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך" וכו', כיון שההארה בתורה באה דרך העינים, שמתוך שעיניו שמורים נמצאו עיני נשמתו בהירים וחזקים, ויכול לראות באור הבהיר של התורה.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)