שלום חברים. ביום רביעי הבא, חול המועד, בשמונה בערב, יתקיים מפגש חברים מסביב למנגל בירושלים. מי שהיה בפעמים קודמות יודע שזה אירוע מאוד מיוחד ומגבש.

המנגל מיועד לחברי כל קבוצות שמור עיניך בארץ ובעולם. לגבי המקום - תהיו בקשר עם נותני השירות בקבוצות.

מבחינת כשרות, בפסח שעבר קנינו את הכל בהשגחת בדץ העדה החרדית, והקפדנו אפילו על שרויה. כך שכולנו יכולים להרגיש בבית.

אנחנו מעוניינים לדעת בערך כמה מגיעים כדי לחשב כמויות אוכל. אנא הירשמו בהקדם אצל אבי מקבוצת ירושלים או אצל שמואל מקבוצת רמת גן.

חברים חדשים - המנגל מיועד גם עבורכם! מוזמנים לנצל את ההזדמנות ולקפוץ על רכבת ההחלמה באירוע קצת פחות "רשמי", אבל לא פחות מחלים.

לחץ כאן לפרטים המלאים

הוצאות החג

כשבני ישראל היו עבדים במצרים, איך הם הסתדרו עם כל ההוצאות לפסח?

למסור לה' את החמץ

סיפור חביב שקראתי, שהדהד לי דברים שאנחנו לומדים בתכנית:

לרבי פינחס מקוריץ היה תלמיד אחד שהחמיר מאד בהלכות פסח, בחומרות שגם שאר תלמידי רבו לא נהגו בהם. למשל, בכל שנה הוא היה בונה תנור חדש לכבוד פסח. כמו כן, הוא הקפיד שלפסח יהיו לו מים מיוחדים שהכין לעצמו בחבית לפני החג. הוא כל כך החמיר שלא היה אוכל בפסח אצל אף אחד, אפילו לא אצל הרבי שלו.

פעם אחת, בשביעי של פסח, באו כל החסידים לאכול בביתו של רבי פינחס, ורק מקומו המיוחד של אותו חסיד נפקד. שאל הרבי היכן נמצא אותו חסיד, והחסידים אמרו את האמת, שהוא כל כך מחמיר בפסח עד שאיננו אוכל אצל אף אחד. הרבי פתאום נבהל ואמר, רוצו אליו הביתה ותאמרו לו שיש חמץ בתוך חבית המים שלו. מישהו מיד רץ לאותו חסיד, ובאמת התברר שהיה חמץ בתוך חבית המים שלו. ממש איום ונורא.

עגמת הנפש של החסיד היתה עד אין סוף. איך זה, שהוא כל כך שומר ונזהר שנים רבות, וכעת הוא נכשל בחמץ ממש בביתו? הוא מיד רץ לרבי ונפל לפניו בוכה, ואמר שיש לו שלוש שאלות לשאול. אמר הרבי, שאל מה שאתה רוצה.

והוא שאל: שאלה אחת – אם הרבי יודע שיש לי חמץ בפסח, והרבי גם יודע כמה אני נזהר מזה, למה הרבי לא אמר לי זאת קודם, מתחילת החג?

ענה רבי פינחס: עד שלא הגיעו כל התלמידים וישבו ונפקד מקומך ושאלתי עליך, עד אותו רגע לא חשבתי עליך, אבל ברגע שחשבתי עליך ראיתי שיש לך חמץ בבית.

שאלה שניה שאל החסיד: איך יכול להיות שאני, עם כל החומרות והזהירות, נכשלתי בדבר כזה?

ענה לו הרבי: אתה חשבת שאתה שומר את עצמך בפסח. יהודים מאחלים זה לזה לפני פסח שה' יתן לנו פסח כשר – פסח כשר זה רק מתנה מהשמים. כשאדם חושב שאני עושה זאת, אז אם ה' אוהב אותו מספיק הוא יראה לו שאתה, עם כל החומרות שבעולם, אין זה בכוחך להשמר מחמץ בפסח, זו רק מתנת שמים. נכשלת כדי שתלמד שהשמירה והזהירות היא לא "כוחי ועצם ידי".

השאלה השלישית היתה – ומה התשובה שלי? מה אני צריך לעשות? אמר הרבי, לגבי התיקון שלך תכנס אלי אחרי החג, ואז נסדר לך תשובה. כשמישהו בא לרבי ואומר שחטא, עשה משהו לא בסדר, הרבי מסדר לו תשובה. העובדה שהרבי לא נתן לחסיד תיקון מיד, אלא דחה אותו לאחר החג, מוסברת על פי דברי רבי נחמן מברסלב שתשובה קשורה להמתנה. עצם ההמתנה מחנכת את החסיד ומביאה אותו לתיקון.

מכל מקום, עיקר הלימוד שלנו הוא מתשובת הרבי לשאלה השניה: פסח כשר זו מתנה מה'. שה' יזכה אותנו בפסח כשר ומהודר.

מה נשתנה בהחלמה

הכותב (מכונה "אסירותודה") משתף את החברים בשינוי הפנימי שעבר עליו אחרי שנים בהחלמה. הדברים הבאים נכתבים מנקודת מבט של חבר שמשתדל לעבוד על פגמי האופי שלו, מתוך הבנה שבהם נמצא השורש להתמכרות שלו למין, אף שבמבט שטחי אין זה נראה כך.

חברים ותיקים מזדהים מאוד עם שיתופים מסוג זה, אבל גם חברים שעושים את צעדיהם הראשונים בהחלמה יכולים לקבל מכך הרבה נסיון כח ובעיקר תקוה.

* * *

התלבטתי אם לכתוב, מצד אחד המהות של אמירת התודה היא להיות אסור לכח העליון. להתקשר לבורא, לשיר לה', ומצד שני איני רוצה לנקר עיניים, לגרום לקנאה, למקד את תשומת הלב באישיות. בשורה התחתונה אני אותו בנאדם, נמצא באותה הסירה, רק שזכיתי לעלות כמה תחנות קודם על הרכבת. כבכל פעם גם כעת, התייעצתי, נאמר לי שיש תועלת בכתיבה, שאתמקד במה שונה ההחלמה מהמחלה.

כך נולד לו הפוסט הנוכחי – מה נשתנה ליל הסדר שבהחלמה מלילות הסדר שבמחלה. – כתמיד, אתפלל שיצאו המילים מהלב ויכנסו אליו, מה שמתאים קחו ואת השאר תעיפו, נא זכרו, לכל אחד יש את החוויה שלו. אני משתף בחוויה שלי כדי לזכור מהיכן באתי, להודות לאבאל'ה על שלווה מיוחדת. על שעזר לי להיות מחובר, קרוב אליו, שנתן לי הזדמנויות לגדול, להתייחס יפה לילדים שהתנהגו כמו ילדים – לחמול על מי ששפך על עצמו חצי מהכוס השניה... על מי שהטיס צלוחית בחוסר שימת לב לרצפה..

'זה לא מובן מאליו', ואסביר זאת באמצעות מספר דוגמאות לגלות מצרים הפרטית שלי - אני מגיע ממקום חשוך קר ומנוכר, שמי הפרטי - כעס, שם משפחתי - עצבים. ה DNA שלי מורכב מחוסר סבלנות, כל הבלאגן הזה זרם בתוך עורקים של ביקורתיות וציניות, 'הסדר' כפי שחשו הייטב הסובבים אותי בזמן השימוש שלי, היה בליל ביקורתי ועוקצני של מציאת פגמי 'המסובים', באשר הם. 'מהדיקטים' שיש מי שמכנה כמצות ועד חוסר שביעות הרצון המופגן שלי 'מהווארטים' המאולצים, בתירוץ של התמקדות בסיפור יציאת מצרים שיעבדתי את הנוכחים לגחמת תשומת הלב האישית שלי.

לא היה 'מאושר' ממני כשהצלחתי למצוא חתיכת קליפת אגוז בתוך החרוסת, התייחסתי למי שקילף את האגוזים כמי שניסה להתנקש בחיי.. כשבסופו של דבר הגענו אל הסעודה התנפלתי על האוכל כאילו עבדתי בנקיון הפסח עד כלות, משוכנע שאני מקבל תמיד את המנה הקטנה העמסתי על צלחתי די. ובעיקר הותר... מיותר לציין שהייתי הראשון שנעלם מהשולחן, עוד לפני הנרצה.. לא ניתן לכנות את השיח עם בני המשפחה כתקשורת, היא פשוט היתה חד סטרית, הם היו אמורים לקבל אותי ולהשתנות לפי רצוני, כשאי מי העיז להתעמת איתי הוא השתתק במהרה מאימת לשוני, אני מאדים ממבוכה רק מהמחשבה על הסבלנות הרבה שנהגו בי ופורשה על ידי מוחי המעוות כרפיסות וחולשה.

אוכל להרחיב עוד, אך נראה לי שהבנתם את הפואנטה - איש אנוכי שלא רואה אף אחד ממטר. לא היה קל לטפס מהמקום הזה.. המון תפילות לרחמים מאבאל'ה אוהב, הפגנת נכונות על ידי תרגול בלימת הפה ובקשות סליחה תמידיות, נזקקתי לנחישות ועקביות והשינוי המיוחל התרחש. לא בכוחי. בהשתדלותי. הציעו לי לרשום מספר דברים נחוצים לשינוי, רשמתי, אשתי הופיעה בראש הרשימה, היה ברור לי שהיא זקוקה לשינוי מיידי... האיש האוהב חייך ואמר לי לכתוב מה נחוץ לשינוי אצלי, לא ידעתי מהיכן לגשת לזה, אז הוא הציע שאקח את מה שכתבתי ואכתוב ליד - הגישה שלי ל... צריכה להשתנות.

רק בשנה השלישית לנקיון הדברים התחילו להתבהר, רק אז הבנתי כמה הגישה שלי לאשתי מלחיצה אותה וגרמת לה לטעות. לקחתי על עצמי את המשימה המשמעותית בהחלמה הזוגית – אני עושה הכל. ה-כ-ל, כדי שהיא תהיה רגועה. לא כדי לשלוט בה או בסיטואציה, אלא כדי לכפר על מה שעשיתי, אתגר לא פשוט, כי היה מי שדאג (אני) במשך זמן שהרוגע יהיה ממנה והלאה. צעדתי את צעד 2 כשפניתי לספונסר שלי, הוא לימד אותי שאני אנושי. עלי להודות בטעויות, וללמוד מהן. וכך, למרות שגיאות רבות במהלך הדרך, חווינו התקדמות. היא שהיתה מתחילה לנקות לפסח בטו' בשבט כי הכל חייב להיות מאורגן, למדה להרפות – תבינו את המושגים, השנה התחלנו את הנקיונות בר"ח ניסן...

למדתי על ההבדל הדק והמשמעותי בין שליטה לאחריות (בפוסט נפרד, בהזדמנות) וככל שהפכתי לאחראי יותר הבית כולו נרגע, בערב החג צליתי את הזרוע והביצה והכנתי את החרוסת תוך כדי השתתפות בקבוצה הטלפונית, קילחתי את הקטנים אחרי ארוחת צהריים בשרית. דליש'ס. שפויים, הספקנו כולנו לישון כשעה, ונכנסו אל החג נינוחים, השולחן היה ערוך, ומיד כשחזרנו מבית הכנסת התחלנו את הסדר.

קדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו... צמרמורת. יחץ, הילדים ביקשו שאחביא את האפיקומן, החבאתי. מגיד, התחלתי לחשוב על הבן הנוסף שאינו מוזכר בהגדה – המכור, ופתאום הבנתי, הוא ישנו – 'שאינו יודע לשאול'.. זה אותו אחד שיש לו פער גדול בין מה שהוא מרגיש למה שהוא מסוגל לומר... המשכנו בסיפור יציאת מצרים וכשהגענו ל'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו' ראיתי את עצמי. התפרקתי לחלוטין. נשמתי שרה לבורא עולם. לא רק אני בכיתי שם, הבן שלי שלא ידע על מי ולמה התחיל לבכות איתי יחד, נשמתו הבינה...

קילסנו כולנו. הדל שהתרומם מהעפר, עקרת הבית השמחה, הילדים. כולנו שרנו, הללוי'ה. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אשר גאלנו... מעודי לא אכלתי מרור טעים כל כך. הסעודה גם היא עברה על מי מנוחות למרות שרוסקה הצלוחית האמורה לעיל. הילדים לא מצאו את האפיקומן (חבר'ה, במקרר. אה, לא חשבתם על זה. תודו.) למרות רמזים. וכשהבאתי להם אותו, ביקשו שהם יחביאו ואני אחפש... ת'אמת, לא מצאתי. איזה כיף משוחרר, נעים. אחרי ברכת המזון חזרנו לבכות תודה, לא לנו, כי לשמך.

המילים המוכרות קיבלו משמעות אחרת בלילה הזה. ידענו הייטב אשתי ואני, מה הפירוש כי חלצת נפשי ממוות, פתחת למוסרי, כי גבר עלינו חסדו. טוב לחסות בה'... לא זכור לי שאמרתי כך 'נשמת', הרגשתי את המשמעות של 'המשיח אילמים והמפענח נעלמים'. זכרתי באותם רגעים נשגבים ומיוחדים מהיכן באתי, הסתכלתי מסביב לשלוחן קרוב לאחת בלילה ולא יכולתי להוציא מילה נוספת מפי, ממש לא יכולתי לדבר, הכרתי בתודה. רוב הטוב שחנני הבורא עטף אותי לגמרי, אני יושב עם בני ביתי ואומר שיר השירים...

חברים, אז מה השתנה? הכל. אין לי מושג למה. לא אוכל להסביר מדוע, כן אגיד לכם איך. נצמדתי לאבאל'ה. ישבתי בגנים. הקשבתי לקול. שמעתי.

תודה לך אבאל'ה על הכל.

איך אני רוצה שייראה ליל הסדר שלי

בכל שנה, הייתי מחכה לליל הסדר בציפייה עצומה. קראתי בספרים רבים אודות מעלתו החד-פעמית של הלילה והאורות הגדולים של גדלות המוחין והשלמת הקומה, שזוכים להם בבת אחת באותו לילה קדוש, והשתדלתי להכין את עצמי לכך ככל האפשר.

לשם כך, קניתי הגדה עם פירוש רצוף, שמלווה את כל המילים, כך שאוכל להגיד הכל במהלך הלילה בכוונה שלימה. אספתי נוסחאות שונות של "יהי רצון", שאוכל לומר בעת ביצוע כל פרט מפרטי ליל הסדר. שנה אחת, אפילו תכננתי לארגן לעצמי מגילת "שיר השירים" על קלף, שמתוכה אוכל לקרוא את המגילה מיד בסיום הסדר (כמנהגו של ה"יסוד ושורש העבודה" שהיה קורא מתוך מגילה שכתב בעצמו). אין צורך שגם למדתי היטב את ההגדה, כך שאוכל להסביר לכולם היטב כל פרט.

קודם הפסח, בזמן הניקיונות, תמיד הייתי קצר רוח. רציתי להתכונן כראוי לליל הסדר. ללמוד היטב את ההגדה, או את מסכת "פסחים". מה לי ולניקיונות, הכרוכים במאמץ פיזי מייגע (דבר שאני לא אוהב)? השאלה מתעצמת כאשר מדובר באבק, שכידוע למבינים (לגברים...), אינו חמץ, ואין שום טעם בניקויו. חבל על כל דקה, עדיף לנצל את הזמן לדברים חשובים באמת!

במהלך ליל הסדר, הייתי יושב כמלך בן חורין. הנשים מגישות את האוכל, וגם עוד כמה שמתנדבים לעזור. אני כמובן לא יכול לקום ולעזור, כי אני עסוק באיזה "יהי רצון" חשוב ביותר שה"בן איש חי" כתב לאמרו. פשוט מרגיז וקשה להבין למה כולם ממהרים כל כך בקריאת ההגדה. אוכל! זה מה שמעניין אותם, הםפשוט רוצים כבר להגיע ל"שולחן עורך"!

בסיום הסדר, אני לא יכול בשום אופן לעזור לפנות את השולחן, כי הרי אני חייב לקרוא את "שיר השירים"
מיד בסיום ההגדה... אם רוצים שאעזור שיחכו עד שאסיים! הרי הסדר לא הסתיים באמת עד שקוראים את "שיר השירים". רק אלה שמחפפים מסיימים בחד גדיא (או נרדמים קצת קודם, רח"ל!).

השנה, בעקבות תוכנית 12 הצעדים, אני רוצה שזה יהיה קצת אחרת. אני מקווה שליל הסדר הזה יהיה ליל סדר שבו אני עוזר להגיש ולפנות, מחליף טיטולים , ועושה כל דבר אחר שרק נדרש. נראה לי, שזה הולך להיות הרבה פחות כיף, מרומם ו"רוחני". עם זאת, אני בטוח שזה יהיה יותר טוב, נכון וגם רוחני באמת, ללא מירכאות.

אני מקווה שאזכה בליל הסדר לצאת קצת מהכלא של הריכוז העצמי שלי, ולהיות בנתינה. אולי ארגיש כעבד, אך סוף סוף, לראשונה בחיי אהיה באמת קצת בן חורין. בן חורין מהשעבוד לריכוז העצמי, שאמנם מתבטא גם בתאווה, אך מקרין חזק על כל אורחות החיים שלי, לפרטי פרטיהם.

אינני מאמין שאוכל לעמוד בכך. אמנם, כתבתי מאמר יפה (מקסים! נכון?), אך אני חסר אונים מול הריכוז העצמי שלי והרצון להנאות "קדושות". כל מה שמסביב מעניין אותי כקליפת השום (גם עכשיו, בעת כתיבת המאמר, רק הרצון להאדיר את שמי תופס מקום, וכל התלונות של הילדים ברקע על מה שהם רוצים וצריכים בדיוק עכשיו, רק מעצבנות אותי).

אבל בכל זאת, אם אתחבר לאלקים ואבקש ממנו שרצונו ייעשה בחיי ושישחרר אותי מכבליי, אני רוצה להאמין ולקוות שהפעם זה יהיה (לפחות קצת) אחרת.

ומה אתכם, איפה אתם מתכננים להיות השנה בליל הסדר?...