יש תקוה חזקה מכל הפחד
הפחד, החשש, הרתיעה לאחור, אלו הם התסמינים הכי בולטים של כל חבר חדש שמגיע לפורום או לקבוצות. את מי אפגוש, האם אצליח, לתוך מה אני נכנס וכן הלאה, לצד הפחד המרכזי כמובן, הפחד מההתמכרות עצמה, שמגיע ביחד עם הגילוי של העובדה שאני מכור לתאווה ושאבדה לי השליטה על החיים. לא משנה אם אשתי תפסה אותי או לא, האם אני מרוסק כלפי חוץ או לא, העיקר זה מה שבפנים. כאשר הגעתי להחלמה - הגעתי על ארבע.
אחרי הפחד מתחילה להתגנב ללב גם התקוה. לפגוש חברים מחלימים, לשמוע סיפורים של אנשים שחייהם ניצלו, לראות את הפנים המחוייכות של אלו שזכו לעלות על דרך ההחלמה, כל זה לא משאיר אף אחד אדיש. קצת תקוה מופיע, המחשבה שאולי גם לי יש סיכוי, שאולי גם אני יוכל להיות חופשי ומשוחרר בלי להמשיך לחיות את החיים הכפולים האלו עד הקבר.
מחקרים שנערכו עם מכורים למין שהחלימו, משרטטים שלוש תקופות שונות בסולם ההחלמה. בספר Don't Call it Love מופיע פירוט נרחב בנוגע לשלבים השונים ומה הם כוללים, לצד נתונים על השינויים האפשריים בין המחלימים ועוד.
את התקופה הראשונה רובנו מכירים והיא גם התקופה הכי מדוברת כיון שהיא הקריטית ביותר להחלמה. מדובר על השנה הראשונה להחלמה, בה כל הרגשות לא ברורים, הפחד והתקוה לא מופרדים אלא משמשים בעירבוביה, וכמובן שהיא מתמקדמת בהפסקת השימוש בתאווה. כל השאר לא חשוב, כל מה שלא קשור לכך יכול להמתין. במבט לאחור לא נראה לי שבשנה הזאת הייתי מודע באמת למה שאני עובר, ויותר הייתי מובל. נכון שהיו שיפורים בהרבה שטחים של החיים, אבל העובדה הגדולה ביותר היתה שאני נקי. זה היה חזות הכל.
אחר כך מתחילה תקופת התיקון. הרי בתקופת השימוש הגענו למצב של איבוד שליטה על החיים, לכן כעת הגיע הזמן לתקן את הדרוש תיקון. המעניין הוא שבזמן המחלה בכלל לא הייתי מודע לכמות הדברים שבהם איבדתי שליטה, וגם בהחלמה לקח ולוקח לי המון זמן לשים לב לעוד ועוד דברים. זה יכול להיות לסיים לימודי תעודה, לדרוש ולקבל את ההעלאה במשכורת שהייתי צריך לקבל ולא טיפלתי בה, ללכת לרופא שיניים אחרי עשר שנים של הזנחה וכן הלאה.
התקופה הזאת היא תקופה יפה שהחיים פתאום עולים על מסלול. אקח כדוגמא את ההתנהגות הכלכלית שלי בחג הפסח האחרון, שהיה שונה מאוד אפילו משני חגי הפסח הקודמים אותם כבר חגגתי בהחלמה. שלושה חודשים לפני פסח דאגתי לשים כסף בצד, וגם בהוצאות עצמן לא התפרעתי אלא הייתי מאוזן. התוצא היתה בדיוק מה שכתוב בהבטחות של הצעד התשיעי (בספר הגדול) שפחד וחוסר ביטחון כלכלי יעזבו אותנו.
בדרך כלל בשנה השלישית מתחילים ניצני השלב השלישי - שלב הצמיחה. כבר לא מדובר על נטו על תיקון של מה שהרסתי אלא על צמיחה קדימה. היופי בשלב הזה הוא שהוא יכול להימשך בלי סוף, כי אין גבול לצמיחה אישית. אחרי שנתיים וחצי בהחלמה, אני מתחיל להרגיש על מה מדובר כאשר מדברים על הצמיחה הזאת. לא רק לתקן יחסים רעועים עם בני משפחה, אלא לראשונה להעמיק קשרים ולחיות אותם בשמחה. לא רק להפסיק לאכול בצורה לא מבוקרת אלא להשקיע בהתעמלות ואוכל בריא, לא רק להפסיק לבזבז אין סוף שעות בלי מטרה מול המחשב, אלא להינות מקריאת ספר, לחזור ללימוד שהזנחתי וכן הלאה.
אני כותב את הדברים קודם כל כדי להזכיר לעצמי באיזה מתנות זכיתי כאשר קיבלתי את הנקיון, כך שלא מדובר רק על הנקיון עצמו אלא על השפיות בכל תחומי החיים. אני כותב את הדברים גם כדי לתת תקווה לאלו שנמצאים בשלב הפחד, חוששים לעשות צעד, ומגששים את דרכם באפילה. הדרך ארוכה - אבל היא משתלמת.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
