המגנט
הכותב (מכונה "אסירותודה") משתף את החברים בשינוי הפנימי שעבר עליו אחרי שנים בהחלמה. הדברים הבאים נכתבים מנקודת מבט של חבר שמשתדל לעבוד על פגמי האופי שלו, מתוך הבנה שבהם נמצא השורש להתמכרות שלו למין, אף שבמבט שטחי אין זה נראה כך.
חברים ותיקים מזדהים מאוד עם שיתופים מסוג זה, אבל גם חברים שעושים את צעדיהם הראשונים בהחלמה יכולים לקבל מכך הרבה נסיון כח ובעיקר תקוה.
* * *
זה יכול להישמע מוזר, אבל נראה שיש אנשים שיש להם מגנט, כן, גדול. כזה שמושך אליהם כל מיני התרחשויות משונות, שלאחרים, לבני אדם נורמטיבים, פשוט לא קורים, בטח שלא באותה כמות ו'איכות'... לא מאמינים? קחו כמה דוגמאות פשוטות ממני. בתחילת דרכי גם אשתי לא האמינה לי, זה בין האוזניים שלך טענה (ובצדק) אבל כשעמדתי על הרציף ותאווה באה אלי וביקשה במופגן דווקא ממני אש לסיגריה (עמדו שם עוד כמה וכמה מעשנים) היא הודתה שזה לא סביר, היו זמנים שההסבר היחיד לתופעה היה סיוע שמימי בסגנון 'בדרך שאדם רוצה לילך'... וכשבאמת לא רציתי 'וזה בא בכל אופן' ראיתי בכך גם הכשלה שמיימית... המכה בפטיש מבחינת אשתי היה כשראתה אותי ממתין לתומי ברכב, ותאווה נקשה לי בחלון, שאלה ברחוב צדדי היכן הוא רחוב פלמוני (הרחוב בו שהינו) זה היה בולט מדי שיש פה עוד משהו.
וזה לא רק מול התאווה, לקח לי זמן לגלות שיש דבר כזה משיכה של טיפוסים שונים ומשונים. לדוגמא אנשים קבועים 'האוהבים להיפגע', זה מתחיל בדרך כלל במה שלומך נחמד, ואז באיטיות השיחה עוברת לתהיה אגבית – תגיד, שמעת מה קורה עם פלוני או מה דעתך על סיטואציה אלמונית... וכאשר התשובה היא ש'לא טוב לי לדבר על זה', השואל מכחכח בגרונו, נוהם ורוטן: "אפשר לחשוב מה כבר שאלתי. למה כל דבר מסתבך איתך, שאלתי אותה השאלה עשר אנשים לפניך, רק ממך קיבלתי את התשובה הזו... אצל כל אחד אחר זה לא קורה... מכל נמלה אתה עושה פיל...". זה כמובן גורר תגובה של התגוננות והתנצלות על ההרגשה הלא נעימה שהוסבה לאומלל התורן בתשובה המתנשאת...
זמן רב תהיתי, מה באמת מושך את האש הזו, והאם יתכן שמשהו אצלי לא בסדר... איך יש כאלו ש'זה' לא קורה להם? אין להם את הניסיון הזה.. למה פעם אחר פעם אני כושל מול מה שאני יודע בוודאות שלא טוב לי? איך זה שמבלי משים אני מוצא עצמי 'בתוך השק' מחדש? מדוע אני נשאב לתוך דיאלוגים חמוצים שכאלו? זה כאב במיוחד כי גם לאחר ששמתי לב לריקנות שעטפה אותי בסיום השיחות הללו, ובאמת השתדלתי להימנע מהן, לא הצלחתי. כל ההסברים לא הועילו לי, היו אפילו מחלימים שאמרו לי מה זה משנה, תתעסק בחלק שלך... אבל משהו בתוכי הרגיש שבשאלה הזו יש תוכן אמיתי. התפללתי וקיבלתי תשובה. למרות שהיא לא נעימה ברור לי שהיא אמתית: אני מזמין את זה - - -
כן, ישנם אנשים (ואני בתוכם) שיש בהם משהו בתוכם המאפשר לזה להתרחש. והאמת, לא רק מאפשר, אפילו מעוניין בזה ומחפש שזה יקרה. מול התאווה הדברים די ברורים, אי שם, במפגש הראשוני עם בנות המין השני, היתה הרגשת שלימות. זאת היתה חוויה של רגיעה, שכנראה צרבה באישיותי את ההתניה - כשחפצים ורוצים אותי, או אפילו מוכנים לקבל אותי, אני חשוב, שווה, בעל ערך. אתם מכירים אדם שאינו רוצה להרגיש שלם?!... זו הסיבה 'שהתדר' הפנימי שלי מכוייל כל העת על ערוץ פתוח, משדר רצון לתקשורת. כמו כובע של מונית.. כשהאור האדום מהבהב אתה מוריד ת'יד כי ברור לך שהיא תפוסה.
הבנתי 'שהשדר' הזה משודר ממני החוצה לזולת ללא קשר לתאווה. הגם שהערכה נשית עדיפה, אבל בעצם מדובר בהזקקות לערך. ובמילים פשוטות, אני אוהב שאוהבים אותי. מגיע אדם עם 'סנסור רגיש' ועולה על הגל... חש בשל מקומו הוא (צורך נואש ביחס ותשומת לב?!) את פגיעותי ונותן לי קוואץ' בבטן הרכה.. מפנה כלפי 'כתף קרה', לא עובר זמן רב ואני קולט את חוסר האהבה שלו, התשדורת שמגיעה אלי היא 'שאינני בסדר'. המצב הזה יוצר תחושות לא נוחות, הרצון לפצות מתעורר, ומאחר והנני חסר פרופורציות אני יוצא מגדרי, משתדל לפייס ולהתנצל ללא צורך גם במקרים שאין לי שום חלק.
אבל זאת כמובן לא התמונה המלאה, כיון שבאישיות של כל בן אנוש ישנם צדדים חזקים (לצורך העניין - פלוס) ויש חלשים (מינוס) והם אלו שמושכים אליהם את ההפכים שלהם. זה 'עובד' בדיוק כמו 'מגנט', כשם ששני קטביו הזהים ידחו זה את זה וקטביו המנוגדים ימשכו זה אל זה, כך תת המודע ידחוף אותנו אוטומטית להתקרב אל מי שנחוש בקטביו המנוגדים המשלימים אותנו. ובאותה המידה בעלי 'מינוסים' המנוגדים אלינו ימשכו לכיווני ובעלי 'פלוסים' דומים לנו לא יגלו בנו עניין. (לתובנה הזו היו השלכות מרחיקות לכת עבורי, לדוגמא – 'אני זה לא מה שחושבים שאני', אנשים מלבישים עלי את 'הטיקטים' שלהם הם זקוקים אבל זה עניין לפוסט אחר).
הפיתרון? לקח לי זמן להפנים שאחרים איני יכול לשנות. ניסיתי. רבות. נכשלתי. יש לי אפשרות לתרגל רק שינוי מהותי בגישה אצלי, ויתור פנימי משמעותי, כזה שישנה את קטבי המגנט, יחליש את החלקים הדומיננטיים, לדוגמא – לוותר על ההזדקקות לאהבת כולם, לקבל את העובדה שישנם שלא יאהבוני ושזה לא אומר על מי שאני מאומה – הויתור הזה יגרום למי שמחפש 'קרבן' שנזקק לאהבת כולם כדי להפעיל עליו את 'קסמיו', פשוט לדלג מעלי. ברגע שהשלמתי עם העובדה שאיני אהוב על הכל, הפכתי למי שאינו עונה עוד על הקריטריונים הנחוצים לו.
הכניעה הפנימית מעבירה את 'השדה המגנטי' שלנו טרנספורמציה, הופכת אותו (פעולות הפוכות?!) ללא נגיש עבור מי שהמצפן הפנימי שלו זקוק לאובייקט הבא 'לעשות עליו סיבוב', הוא פשוט יצביע לכיוון אחר משלנו. כך שבמקום למשוך פנימה את הטירוף כבעבר, הדלת ננעלת. זו גם הסיבה שבחסדו הגדול יש לי כיום מעט אירועי תאווה, כשהשינוי מעמיק וגדל גם 'התדר' הזה מוחלף. לעתים קרובות יותר נשדר 'אינני אובייקט'. בתוכנית אומרים שישנו אחד ולו מלוא הכח (גם המגנטי) הוא עורך את השינוי הטוב ביותר שבנמצא, מי יתן ונמצא אותו עכשיו.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
